<h1>נמוקי יוסף על קידושין</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה]. כתב הריטב"א ז"ל, ושמעינן מהכא דבקדושין שנאמרין בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין באותו מקום [לשון קידושין הוו קידושין] אע"פ שאינו לשון תורה. ואומר ללועזות בלעז וערבי לערבים ויוני ליונים עכ"ל.
מנא ידעה מאי קאמר לה. אקדושין קיימינן, דבעינן דעתה, דהוא עיקר סוגין. וגיטין אגב גררא נקטה, דבגיטין לא בעינן דעתה כלל כדתנן במסכת גיטין [נ"ה ע"א] העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שמתגרשת ואע"ג דלית לה דעת כלל ואמרינן עלה בגמרא מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא נלמוד אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, אלמא לא בעינן דעתה כלל. ומיהו דעתו בעינן שיהא הוכח בדבריו או במעשיו שנותן לה גט [זה] לגירושין, וכגון דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי, אי נמי שהיה מדבר עמה על עסקי גיטה, ובלבד שלא יאמר לה כנסי שטר חוב זה, דאז לא הויא מגורשת דבטולי בטליה לדבורא קמא. דדוקא כשאמר לעדים ראו גט זה הוא דלא איכפת לן כי אמר לה כנסי [שטר] חוב זה, דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר, ומשום כסופא הוא דקאמר הכי. ואפילו היה מדבר עמה על עסקי גיטה אם נתן לה סתם ולא אמר לה כלום, וליכא נתינה גמורה לא מהני ולא מידי עד שיאמר לה הא גיטך, כדתנן [שם ע"ח ע"א] מצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך, ואוקימנא לה דאעיק לה חרצה. הריטב"א ז"ל בשם רבו.
במאי עסקינן אילימא. מדמסיק ואמר הני לישני וכו' או דילמא למלאכה וכו', [משמע] דלא מבעי' אלא מהני לישני דלא תניא בהדיא דהויא מקודשת, דאילו לישני אחריני ותניא בהדיא שהיא מקודשת פשיטא דאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה שהיא מקודשת, דלקדושין משמע ולא למלאכה. וכתב הריטב"א ז"ל בשם גדולי רבותיו דהשתא נשי דידן אינן יודעות לספר בלשון הקדש, ובשום לשון לא ידעה מאי קאמר לה עד דמדבר עמה על עסקי קדושיה, דאז ודאי ידעה דלקדושין קאמר לה. ומיהו בלשון הרי את מקודשת לי הוא לשון ברור ומובהק, וחזקה היא דידעה, ואפילו בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה חוששין לה שידעה והויא מקודשת.
או למלאכה משמע. לשון (לבא) [ויבא] לעשות מלאכתו הם, והרי גלה בדעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו. וסלקא בתיקו, הילכך הויא ספק מקודשת.
והוא שעסוקין. הא דא"ר יוסי דיו הוא שיהיו עסוקין בדבור עסקי קדושיה עד שעת נתינה. מנא ידעה. שלשם קדושין הוא נותנן לה שתתרצה, כיון דבשעת נתינה לא היו עסוקין בדבור הקדושין, ואע"פ שדברו כבר בכך, הרי פסקו אותו עסק. מענין לענין. שפסקו מלדבר בקדושין ממש, והיו מדברים בדברים אחרים, ומיהו צרכי זווגם הוא, כמה נדוניא יש לך, או כמו שדות [יש לך שתוכלו] להתפרנס מהם. וכן בגירושין שהתחיל לדבר עמה בענין גטה, ומתוך כך התחיל להוכיחה על דרכיה הרעים שגרמו לה להתגרש. וקיימא לן הלכה כר' מחבירו. הילכך כל היכא דסליקו מההוא ענינא קמא, כלל לא הוו קדושי ולא גרושין אפילו מענין לענין עד שיפרש, וקיימא לן כר' יוסי דאמר דיו, שאין צריך לפרש כלל כל היכא דלא סליקא מענינא קמא כר'.
<h2>דף ו:</h2>
לא אמר כלום. אם אמר לשון זה בגט, שאין זה לשון גירושין אלא לשון שחרור, והרי את מותרת לשפחתו, לשון גרושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה, דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים, אבל הוי לשון גט לאשה, שמתירה לכל מי שהיתה אסורה לו על ידו. וכן הרי את משולחת הרי את מגורשת הוא לשון גט. לגמרי. ואפילו להנשא שריא. וכל שכן שמעשה ידיה שלה, דהא אפילו לעבד כנעני דגופו קנוי אמרינן גופו של גט שחרור הרי את בן חורין הרי את לעצמך, והוי בן חורין גמור שמותר בבת חורין, ולא אמרינן למלאכה בלחוד קאמר לה, וכל שכן אשה דלא קני ליה לגופא.
אין לי עסק בך זהו שחרורו. כתב הריטב"א ז"ל, אגב ארחין שמעינן דלישנא דאין לי להבא נמי משמע, כאילו אמר לא יהא לי. דאילו לא משמע הכי אלא לשון הודאה, היאך יצא בגט זה לחירות, נהי דמהניא הודאתו לקנין שעבודו אבל לקנין איסור שבו גיטא בעינן דומיא דאשה. אלא ודאי דלהבא נמי משמע. וכן לשון חכמים בכל מקום הרי את מקודשת לי, פירושו הרי את תהא מקודשת לי, וכדאמרינן [גיטין מ' ע"ב] נתתי שדה פלוני לפלוני, דמשמע להבא ולשעבר. וכן גט זה בטל הוא משמע לשון הודאה ולשון הקנאה, כדפרישית פרק השולח [שם ל"ב ע"א]. וקשה דהכא אמרינן דאין לי עסק בך הוי הקנאה, ואילו בכותב לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום. וי"ל דהכא גבי עבד שהוא בן דעת יש לו יד וזוכה בעצמו כשסילק האדון ידו ממנו, אבל שדה שאין חבירו זוכה בה אלא בהקנאה או בהפקר, ולשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה ולא לשון הפקר, כדאמרינן בכריתות [כ"ד ע"ב] שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה, כלומר ואינו לשון הפקר. ומיהו כשקנו מידו הקנין מיפה הלשון ועושה אותו לשון הקנאה, וקנה גופו של קרקע, ולא חשיב קנין דברים. ומצינו מקומות שהקנין מיפה ומחזק הענין. וגדולה שבכולן ההיא דבר מצרא דאי אמר ליה זיל זבין לא מהני, וכי קנו מידו מהני. ומ"מ בכל כיוצא באלו אין לנו אלא מה שמנו חכמים, והבו דלא לוסיף עלה הוא. מפי מורי רבינו (ז"ל) [נר"ו] עכ"ל.
המקדש במלוה. אם אמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך כבר אינה מקודשת, דגמרינן קיחה [קיחה] משדה עפרון, דיהיב לה מידי בשעת קדושין, ומלוה אע"פ שהיא בעין להוצאה ניתנה, וכבר הם שלה, ומעות אחרים היא חייבת לו. הילכך אפילו הגיע זמן הפרעון בשבועה, ואפילו מעות המלוה עצמן צרורין ומונחין ברשותה אינה מקודשת. ולהכי אמר אביי מילתא פסיקתא המקדש במלוה אינה מקודשת.
בהנאת מלוה מקודשת. כדמפרש ואזיל דארוח לה זימנא. כלומר שהרויח לה זמן הלואתו, שהגיע זמנה לגבותו ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם אחר שיפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת. וכל שכן אם אמר לה כן בשעת הלואה ממש דמקודשת בהרוחת זמן. אבל לא בהנאת המלוה עצמה, דאותה הנאה לא שויא לה פרוטה, דסברה דשקיל להו מינה לבתר שעה. וכי תימא א"כ רבית קצוצה היא ואגר נטר לי גמורה, שהרי נקנית לה מפני שמרויח לה מעות המלוה. איכא למימר דאגר נטר לי לא מתסר אלא כשנותן למלוה הלוה ממון, וזו אינה נותנת לו ממון. ואם מפני שמקנה לו עצמה, הרי הוא קונה אדון לעצמו. ועוד דלא אסר רחמנא אלא מידי דאי לאו אוזפיה לא הוה יהיב ליה ההוא טופינא, אבל מידי דבלאו הכי נמי הוה עביד ליה, כגון קדושין, דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, דהא זמנין דמקניא נפשה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה, כי מקדשת לה (בהלואת) [בהנאת] מלוה נמי מדאורייתא לאו רבית הוא. תדע דהא תלמידי חכמים שמותרין להלוות זה לזה ברבית, מהאי טעמא הוא דכיון דבלאו הלואה נמי הוו יהבי מתנה להדדי כי האי שיעורא השתא נמי דיהבי אגררא דהלואה לאו בתורת רבית קא יהבי, דמידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי. וה"ה הכא. ומאי דגזרי רבנן הכא משום הערמת רבית, דילמא מעיקרא דעתיה לאוזפה ארבעה בחמשה, ואיהי נמי לא הוי ניחא לה לאקדושי ליה בבציר מחד זוזא, והשתא קא מערים לאוזפה ד' זוזי ולקדושה בהנאת מלוה, ולהכי אסרי רבנן למעבד הכי לכתחלה. ותמיהא מילתא מאי טעמא אלימא הנאת מלוה טפי ממלוה גופה, אי משום שהיית נותנת פרוטה על הרוחת הזמן, כל שכן על מחילת המלוה כולה, שנהנית יותר דלא צריכא למפרע דיהבה פרוטה. וי"ל דאין הכי נמי דאי אמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה זו דכל שכן שמקודשת, אלא שהרוחת זמן רבותא טפי. ועוד דאיסורא דרבנן דהערמת רבית שהיא בהרוחת זמן איצטריכא ליה, אבל בהנאת מחילת מלוה ליכא רבית כלל. וא"ת תינח בהנאת מחילת מלוה, דהנאת מחילה וקדושין בהדי [הדדי] קא אתו, אלא בהנאה דארוח לה זימנא מאי איכא למימר, הא ודאי ההיא שעתא דקא מקדש לה ליכא הרוחה דכולי זמנא, ולכי שלים זמנא הוה ליה כשכר שאעשה עמך או כהנאת מחילת שכר שאעשה עמך דקא דייקי פרק האומר [ס"ג ע"א] דאינה מקודשת. י"ל דלא דמי, דהתם כיון דבשעת קדושין אכתי לא הוי אגריה גבה וליתה למחילה ליתה נמי להנאת מחילה. אבל הכא דזוזי דהלואה דמיחייבא בהו ברשותה קיימי, מעידנא דאמר לה מרוחנא לך עד זמן פלוני קניא להו עד ההוא זמנא, דהא לא מיחסרי משיכה. אשתכח דמעיקרא בעידן קדושין איתא להנאת הרוחה. ומשום הכי מקודשת. הרמ"ה ז"ל. ויש מפרשים הנאת מלוה בענין אחר, וכגון שהיתה בידה מלוה של אחרים, והוא נתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו שנתתי לפלוני שהרויח לך זמן. וכי תימא והיכי הוי הערמת רבית, והא אמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא כך, דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וי"ל דשאני הכא שהוא כחוזר ונוטלה מן האשה ולא התירו לחזור וליטלו מן הלוה.
רבית מעליתא הוא. ונהי דהאשה מתקדשת בהם, דממון גמור הם לו, מ"מ קשיא לך דקרית להו הערמת רבית. מה שכתבנו בהלכה זו הוא העיקר לפי הסכמת כל המפרשים האחרונים ז"ל. ומיהו מגדולי הקדמונים פליגי בפירושה ואוקמוה במלוה בשעת קדושין ולא בהנאת מלוה דמעיקרא דפירשנו. הילכך המקדש בהנאת מחילת מלוה דמעיקרא או בהרוחת זמן מלוה דמעיקרא לא שנא אמרה ליה הילך ולא שנא לא אמרה ליה הילך, כיון דבידה דאתתא נינהו ואי איתניסו לדידה איתניסו דידה נינהו, היינו פלוגתא דרבואתא. ומגו פלוגתייהו נקטינן בה לחומרא ומקודשת קדושי ספק, ולא משתריא לעלמא בלא גיטא, והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ואי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ונאסרה בקרובי שניהם ושניהם אסורין בקרובותיה, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. ולכולי עלמא אסור לקדש לכתחלה בהנאת מלוה משום הערמת רבית. ואם קדשה בהנאת מלוה בשעת הלואה לכולי עלמא מקודשת קידושין גמורין. ואי קדיש במלוה גופא דמחייבא ליה ואפילו היכא דאמרה ליה (בגוייהו הילכך) [בעינייהו הילך] אינה מקודשת כלל לדברי הכל.
[לשון הרי"ף מלהלן י"ט ע"א] במלוה שיש עליה משכון. במלוה שהיא חייבת לו על המשכון. מקודשת. דגמרינן לה מהא דר' יוסי בר יהודה דאמר גבי קידושי ייעוד [לקמן י"ט ע"א] שהמעות שקנה בהן האדון אמה העבריה לא ניתנו לקידושין, דאם איתא דהכי הוה לא הוה בעי שיהא שהות ביום לעשות עמו שוה פרוטה, שהרי היתה מתקדשת במעות הראשונים. אלא מדאמר ר' יוסי דאם שהות ביום שתעבדנו האמה עבודה שהיא שוה פרוטה מקודשת באותה פרוטה שיש לו עליה ואם לאו אינה מקודשת. אלמא דסבירא ליה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אלא הם מלוה עליה והיא גופה משכון הויא, וכשהוא מקדש אותה בפרוטה זו דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהוא המשכון, ונמצא משכון מוחזר מאליו. הכא נמי אם החזיר לה המשכון אפילו קודם קידושין, כיון דממילא קניא לה למשכון שבידה וזוכה בו מקודשת, דמאי שנא. וכל שכן היכא דמהדר לה המשכון עצמו בשעת קדושין דממונא מעליא קא יהיב לה. ומיהו היכא דליתיה למשכון ברשותה ולא קא מהדר לה ניהלה בעידן קידושין לא מכרעא מילתא שתהא מקודשת. ואע"ג דכי פקעה מלוה מינה פקע שעבודא דמשכון שהיה קנוי למלוה ועכשיו קניא לה כל היכא דאיתיה, ועדיף טפי ממקדש במלוה דלעיל. דאע"ג דמשתעבדי ליה כל נכסי לההיא מלוה, מ"מ לא קנו ליה גופייהו קנין גמור, דממונא דידה הוא, ואפקועי שעבודא לאו ממונא הוא. אבל משכון שקנוי לו, ועכשו קנוי לה, ממונא מעליא קא קני מיניה. אלא דכיון דאכתי מחסר גובינא, נמצא שעדיין לא יהיב לה ממונא בהני קידושין. ולא דמי לקידושי ייעוד. וכיון דלא מכרעא מילתא עבדינן לחומרא, ולא מקדשא אלא קדושי ספק. הרמ"ה ז"ל. וכתבה הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות אישות [הי"ד]. [לשון הרי"ף מלהלן מ"ו ע"א] ואמר רבא המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה והיא מקודשת. פירוש דלא אמרינן דעתה אמלוה, ולימא אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה. אלא אמרינן דעתה אפרוטה ומקודשת.
במכר לא קנה. כגון קרקע, דקיימא לן [כ"ו ע"א] קרקע נקנה בכסף, אינו נקנה בכך, דלאו מידי יהיב ליה. בתרומה יצא וכו'. ומוכרה לכהנים והדמים שלו. ובגמרא פריך מאי שנא תרומה. ואסור לעשות כן. לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו, והוי האי כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה. ותנן בבכורות [כ"ו ע"ב] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי, דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם. שמה מתנה. היכא שהחזירו בזמן שראוי לצאת בו. לאפוקי לאחר החג, דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע. וכתב רבינו שמואל [רשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב] ז"ל שהנותן שור לחבירו על מנת להחזירו אחר שלשים יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם, דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגנבה ואבדה, אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה, מפני שחייב להחזירה. ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם.
בכולהו קני. הילכך גבי מכר אי מקבל מוכר זוזי אדעתא לאקנויי ליה בהכין במקרקעי קנה לגמרי ובמטלטלי לקבולי עליה מי שפרע. וה"ה לגבי פדיון הבן היכא דקבליה כהן לפדיון אדעתא להחזירו. ומיהו גבי גט אין הדין כן, דאם אמר לה בעל הרי זה גטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, אע"ג דיהבה ליה על מנת להחזיר ואירצי בעל וקבלינהו מינה אדעתא לקיומי לתנאיה לא הוי גט, דכי היכי דכי אמר לה מחולין לך לא הוי גט, דלצעורה קא מכוין כדאיתא פרק מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב], כי קבלינהו מינה על מנת להחזיר נמי לא הוי גט, דלצעורי קא מכוין, והא לא צערה. הרמ"ה ז"ל.
לבד מאשה לפי וכו'. הילכך לא מקניא אשה במתנה על מנת להחזיר, משום דדמי לחליפין דקנו ביה בסודר אדעתא לאהדורי למריה, ואין אשה נקנית בחליפין כדאמרן לעיל. ואע"פ שנתרצתה בהכי בטלה דעתה. ומדאמרינן דבמכר קנה ובאשה לא מטעם חליפין, משמע דאפילו איכא בחליפין שוה פרוטה אין אשה נקנית בהן, דאי לא הוה בהן שוה פרוטה איך קנה במכר. ושמעינן נמי דסתם חליפין, דהיינו סודרא דקנו ביה, מתנה על מנת להחזיר הוא. ואי בעי מקנה למפסקיה לאו כל כמיניה. ורבא ורב אשי אמרי לה. וא"כ ההיא דשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] דאמרה רבא דמשמע דאי בעי למפסקיה פסיק לה, דרך דחיה איתמר ולמימר דכמאן דפסיק דמי וקני. ומתנה על מנת להחזיר דאמרינן הכא שהיא מתנה, אפילו אתני הנותן עם המקבל שלא יקדיש אותה הויא מתנה. והתם בנדרים [מ"ח ע"ב] גבי מתנת בית חורון דאמרינן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת לא הויא מתנה, לא קשיא, דהתם הכי קאמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה שמצד ריעות שבה אינה יכולה להקדישה כי התם דסעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל, ההיא אינה מתנה. והכי איתא בירושלמי [נדרים פ"ה ה"ו] עלה דההיא, ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה, כיני מתניתא כל מתנה שיש בה הערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה.
<h2>דף ז.</h2>
מדין ערב. ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד (ללוה) [למלוה] אנו יכולין ללמוד שהיא מקודשת. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות אישות [הכ"א] דהיינו בשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך. דאי לא, הוה ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן לעיל [ה' ע"ב] דספקא הוי. ולשון הרמ"ה ז"ל, צריך שיהא מדבר עמה על עסקי קדושיה להתקדש לו והיו עסוקין באותו ענין, אי נמי בעני בתרה הן, קודם מתן מעות. דאי לאו הכי הוה ליה כנתן הוא ואמרה היא, דלא הוו קדושי ודאי אלא חוששין מדרבנן. ואם תמצא לומר דשאני לן בין היכא דאמרה היא בעידן נתינה להיכא דאמרה מקמי נתינה. מיהו לא ברירא לן מילתא למעבד מעשה למהוי קדושי ודאי, אלא כדשנין מעיקרא. ע"כ. וכן הסכימו המפרשים האחרונים ז"ל. וכתב הריטב"א ז"ל תן מנה לפלוני לא שנא אמרה תן ממש במתנה ולא שנא אמרה בהלואה. ומשום הערמת רבית ליכא כלל, דהוה כההיא דאמרינן [ב"מ ס"ט ע"ב] שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוני, דהכא לא הדרא איהי ומשתלמא לההוא פלוני כלום.
אע"ג דלא מטי הנאה לידיה. מן המעות שהוציא המלוה, אלא בהנאה בלבד משתעבד, דהנאה בכל דוכתא חשיבא ככסף.
והתקדשי לפלוני. והוא שלוחו, אלא שקדשה משלו, מקודשת. ואע"ג דממונא לאו של בעל הוא ולא קא חסר ולא מידי, דאדעתא דלא למהדר למשקל מיניה לעולם קא יהיב. מקודשת מדין עבד כנעני, דתנן [כ"ב ע"ב] במתניתין שקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה את עצמו ויוצא לחירות, ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא כלום. אלמא לא בעינן כספו דקונה. ומיהו אם לא שוייה שליח לא. ואע"ג דעבד כנעני לא עשה לאותם אחרים שלוחים. איכא למפרך מה לעבד כנעני שכן זכות הוא לו שיוצא מתחת יד רבו לחירות תאמר במקדש אשה לאחרים שכן חוב הוא לו, דדילמא לא ניחא ליה בגוה אי נמי לא ניחא ליה דליתסר בקרובותיה. אלא ודאי בדשוייה שליח מיירי. רש"י ז"ל והרמ"ה ז"ל. או בלא שליחות, כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [פ"ה מהלכ' אישות הכ"ב], כגון שקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי.
מדין ערב ומדין עבד כנעני. כלומר מבין שני דינין הללו במה הצד של ערב ושל עבד כנעני אנו למדין. ומפרשינן לה הכי ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה מן המעות קא משעבד נפשיה, הך איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא מקניא נפשה. ופרכינן מי דמי, ערב הך דקא קני ליה דהיינו מלוה קא חסר ממונא, האי גברא דקא בעית למילף מיניה קני לה להך אתתא ולא חסר ולא מידי ומהיכא תיתי הא עבד כנעני דלא חסר ממונא וקא קני נפשיה אף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שלא חסר ממון הך קונה, האשה מתקדשת לו בממונו של שליח. וכי תימא מי דמי, התם גבי עבד האדון דקא מקנה ליה קני שמקבל כסף פדיונו, אבל הכא הך אתתא קא מקניא נפשה ולא קא מטיא הנאה לידה ומהיכא תיתי. הא ערב דלא מטיא הנאה לידיה משעבד נפשיה. נמצא דלענין אשה דמקניא נפשה אע"ג דלא מטיא הנאה לידה יליף מערב. ולענין בעל דקא קני לה אע"ג דלא חסר ממונא יליף מעבד כנעני. וכתב הרמ"ה ז"ל, דבין שעשאו הבעל שליח לזה שנותן המעות שיקדש לו אשה או שעשאתו איהי שליח שמתקדשת. וכיצד, כגון שאמרה הך אתתא לשליח הבעל, תן מנה ואקדש אני לו, ועני שליח בתרה הן. אי נמי דהוו עסוקין באותו ענין אע"ג דלא עני בתרה הן. או שוייה איהי שליח לקדשה לאותו פלוני בממונו של שליח, כיון שאמר השליח דבריה לבעל ועני ליה הן בשעת מתן מעות או קודם לכן מתקדשת. וליכא למימר כשאמר לשלוחה שידו כידה הוי כאילו אמרה היא לו הילך מנה ואקדש אני לך, שאינה מתקדשת אלא באדם חשוב. י"ל דהתם דוקא דיהבה ליה מדילה, דלא אתיא לן במה הצד, אבל הכא שהשליח יהיב מידי ליה לא בעינן אדם חשוב, דבמה הצד אתיא ודין ערב ועבד כנעני בכל אדם מיירי. עד כאן. והר"ם ב"ם ז"ל פי' בפרק הנזכר [פ"ה מהל' אישות הכ"א] כשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. והרנב"ר ז"ל אוקמה הא דוקא באדם חשוב. וא"ת ממה נפשך קשיא לרב דאמר [ב"מ מ"ז ע"א] גבי חליפין קונין בכליו של קונה דוקא, ולא בשל מקנה, אפילו היה אדם חשוב, משמע דלא חשיבא ליה הנאה כשמקבל אדם חשוב מתנה כדי דליקני ליה, וקיימא לן כותיה, דפליג עם לוי דאמר בכליו של מקנה, דמשום ההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה ליה. והא הכא דאמרינן דבההיא הנאה גמרה ומקניא נפשה ליה. וי"ל דהכא אפילו רב מודה משום שמקבל מתנה גמורה חשיבא ליה אבל חליפי סודר דעל מנת להחזיר נינהו אין הנותן מתחשב בשביל כך. ומשום הכי אמ' דוקא בכליו של קונה. ולענין שמעתין כתב הרמ"ה ז"ל, דה"ה היכא דאמרה ליה תן מנה לראובן ואקדש אני לשמעון דמקודשת. ורבא רבותא קמ"ל, שאע"ג שאין דרך מקח וממכר שיזכה הקונה במקח ובדמים קנה, וכדאמרן מדין שניהם. ומסתברא דה"ה נמי לענין מקח וממכר היכא דאמר ליה לחבריה תן מנה לפלוני ותהי שדי מכורה לך קנה דהא קידושי אשה בכסף מקיחה דשדה עפרון גמרינן. ועוד דאי קידושין שהוא איסורא גמרינן מערב ועבד שהוא ממונא, כל שכן מקח וממכר דאידי ואידי ממונא הוא. עד כאן.
באדם חשוב. דזילא ביה מילתא לקבולי מנה מתנה. דבההיא הנאה וכו'. דההיא הנאה שויא לה פרוטה, ובאותה הנאה מקדשה, ואומר לה הרי את מקודשת לי באותו ענין סגי. אי נמי דעני איהו בתרה הן, וכדפירשתי לעיל. ודוקא באדם חשוב, דחשיבא ליה מילתא, אבל באיניש דעלמא לא, וכדאמרינן לעיל.
וכן לענין ממונא. פירש רש"י ז"ל אתלת מימריה דרבא קמאי, דאם מכר לו שדה ואמר תן הכסף לפלוני ותהא שדי מכורה לך בו, קנה מדין ערב. הילך מנה ותהא השדה מכורה לפלוני קנה פלוני השדה מדין עבד כנעני. תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי קנה מדין שניהם. אבל אמימרא רביעאה דהילך מנה ואקדש אני לך לא. נראה מדבריו דכי האי גונא בממונא לא קני, שאם אמר לו הילך מנה ושדי מכורה לך לא קנה אפילו באדם חשוב, שלא אמרו כן אלא בקידושי אשה, שהיא רוצה בנישואי אדם חשוב, ויש לה שתי הנאות, הנאת קבלת המתנה והנאת נשואיו, אבל בעלמא לא. ולשון הריטב"א ז"ל, והגאונים ז"ל כתבו דהא דרבא אכולהו מימרי דלעיל קאי, ואפילו אההיא דאדם חשוב. וכן עיקר, ע"כ. וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שכתבה אהילך מנה ויקנו לך נכסי. וכן כתב הרמ"ה ז"ל דאהילך מנה ותהא שדי מכורה לך קאי. וכן דעת הריטב"א והרנב"ר ז"ל. ולא נדע למה השמיטה לזו הריא"ף ז"ל. וגם על הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה, שלא כתב אלא האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב. ע"כ. צ"ע למה לא כתב גם כן מדין עבד ומדין שניהם. ניחא לה בכל שהו. אפילו בטובת הנאה בעלמא. טן דו. גופים שנים בעל ואשתו, ואפילו אינו אלא לצוות בעלמא. למחילה. שאדם רשאי למחלו.
אשה אמר רחמנא. כי יקח איש אשה. אתתא לבי תרי לא חזיא. וכיון דליכא למתלי דאתני הכי אי בעינא למנסבא לגברא אחרינא, דהא לא חזיא לבי תרי, על כרחך כי אמר חצייך חצייך ממש קאמר ולקדשה פלגא בלחוד קא נחית, הילכך אינה מקודשת. ולא מצית אמרת נפשטו קדושין בכולה, כדאמרינן גבי מי שהקדיש אבר בהמה שכולה עולה אם הוא אבר שהנשמה תלויה בו, דשני אשה דאית דעת אחרת ומעכבא, דאינה נקנית אלא מדעתה. וכיון דלא קבלה קדושין אלא אדעתא דפלגא לא תפסי כלל, דאשה אמר רחמנא. אבל גבי בהמה אינו תלוי אלא בדעת המקדיש. וכיון דאקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטו קידושין בכולה. הכי אסיקנא בגמרא. הכי קאמר לה. דהא לכולי קאמר, כיון דחזיא לבי תרי. והא דקאמר לחציי, לאתנויי דאי בעי למינסב אחריתי. ואע"ג דבלאו האי תנאה מצי עביד הכי, דקיימא לן [יבמות ס"ה ע"ב] נושא אדם כמה נשים והוא דמצי למיקם בספוקייהו, אפילו הכי אהני תנאה היכא דלא מצי למיקם. אי נמי באתרא דנהיגי דלא למנסב אלא חדא אתתא, כגון אלו הארצות, דמדינא מציא מעכבא שלא לשאת אשה אחרת, דכיון שנהגו כן אדעתא דהכי אנסיבא ליה, וכאילו התנית עמו דמי. וכן קבלתי מפי מורי. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
<h2>דף ז:</h2>
לא צריכי שומא. שישומו אותם שמאים קודם שקבלתם. צריכי שומא. וכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל. התקדשי לי בהן בכל דהו. בהן כמות שהן, דלא צריכי שומא, דבציר מפרוטה לא שוו. חמשין. דאמר לה התקדשי לי בחמשין זוז, והרי הן לך אלו בדמיהן. ושוו חמשין. ומיהו לא שמו אותם בקיאין קודם לכן. רבה אמר לא צריכי שומא. מקמי דאתו לידה קודם קידושין, דהא שוו חמשין ואיגלי מילתא דכי קדיש שפיר קדיש. רב יוסף אמר וכו'. דאע"ג דמיגליא מילתא לבסוף דשוו חמשין, כיון דבעידנא דמטו קידושין לידה לא סמכה דעתה לא גמרה ומקניא נפשה. והילכתא שיראי לא צריכי שומא. כך פסק תלמודא. ודוקא מקמי קידושין, אבל לבתר קידושין צריכי שומא לברורי אי שוו חמשין אי לא. ואי לא שיימינהו תלת שמאין בקיאין, קידושי ספק הוו. הרמ"ה ז"ל. וכתבו רוב המפרשים ז"ל דמדנקט שיראי, ולא נקט סתמא הילכתא כרבה כאורחא דתלמודא, ש"מ דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא, מתוך שהאשה מחמדתן גמרה ומקניא נפשה מיד בכל היכא דשוו. ואמרו שכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות [הי"ח]. ולפירוש הרמ"ה שכתבנו, זה אינו. ורבינו תם ז"ל כתב דנקט שיראין לפי ששומתן ידועה קצת ואין הטעות מצוי בהן כל כך. אבל דברים שרגילין לטעות בהן בשויין הרבה, כגון מרגלית ואבן טובה, והיא סבורה ששוה כמה וכמה, אפילו רבה מודה דצריכא שומא, ואפילו אמר לה בכל דהו. וכתב ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן. ולקמן [י"ב ע"א] דאשכחן דמקדשי באבנים, כתב ר"י [ט' ע"א] דהנהו אבנים ידיע שומתן כשיראי. ולפיכך לדידן דקיימא לן כרבה הוו מצרכינן שומא קודם קידושין כמו לרב יוסף בשיראי. ואפילו שמו לאחר קידושין ושוו חמשין כמו שפירש לה בשעת קידושין, מ"מ כיון דבשעת קידושין לא ידעה ולא גמרה ומקניא. בתר הכי ששמו להו מאן קדיש לה. הילכך לא הוו קידושין. וזה פירש הרמ"ה ז"ל גבי רב יוסף. אבל הרנב"ר ז"ל כתב מדברי הרמב"ם ז"ל נראה בפרק הנזכר דמשעת שומא תהיה מקודשת למפרע. והריטב"א [ט' ע"א] ז"ל כתב דאינו מחוור לחלק בין שיראין לדברים אחרים, כיון דשתיק תלמודא ולא פירש במאי פליגי. והא דלא אמרינן הילכתא כרבה, משום דפליגי בלישנא אחרינא בכל דהו. וכדי שלא נימא דבההוא לישנא דוקא פסקינן כותיה, אמר להדיא שיראי. וכן כתב הרנב"ר ז"ל בשם אחרים. וכן נראה נמי דעת הרמ"ה ז"ל. ולפי זה בכולי מילי לא צריך שומא קודם קידושין כלל כמו בשיראי ממש.
<h2>דף ח.</h2>
לפדיון בני. לחמש סלעים של פדיון בכור, דכתיב ופדויו מבן חודש וגו'. לא אמר כלום. אפילו נתנן לכהן. כל כמיניה. אפילו כי אמר בחמש סלעים, הא גזירת הכתוב הוא שיתן לכהן חמש סלעים. ואע"ג דקיימא לן [לעיל ו' ע"ב] דבמתנה על מנת להחזיר בנו פדוי, וכיון דמחזיר לא שויא חמש סלעים. שאני התם שקיים מצות נתינה, וזכה בהן כהן ומכחו חוזרין. אבל הכא דלא שוה מעיקרא חמש סלעים לא קיים מצות נתינה. לדידי שוה לי. אני שם אותו לעצמי ומקבלו בכך. דגברא רבה הוא. ולא אזיל בגלוי הראש. אי נמי דמבעי ליה סודר חשוב לנויי מצוה, וקים לן ודאי דשוי חמשא לדידיה, אי מחמת דחשיב ליה, אי מחמת דדחיק ליה. הרמ"ה ז"ל. אבל כולי עלמא דלא שוו ליה, אע"ג דקבליה עליה, לאו כל כמיניה. וכתב הריטב"א ז"ל, שמעינן מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא, ובשוק לא שוה אלא חמשא, אי להאי לוקח שוי שיתא, אין בו אונאה. דבתר דידיה אזלינן כי הכא גבי פדיון. ומיהו אי לא שוי לדידיה אלא מפני שהוא דחוק בדבר, הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמה קציצה. ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותם ממנו. והכי מוכח ביבמות [ק"ו ע"א], דאמרינן בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה, אתא לקמיה דאביי ואמר ליה רב פפא חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, לבתר דחלץ לה אמר לה אביי זיל הב ליה. פירוש דאע"ג דבכל תנאים דעלמא בנותן גט או מוכר דבר על תנאי אין כופין אותו לקיים תנאו, אלא אם קיים תנאו הוי גט והוי מכר ואי לא אינו גט ואינו מכר, כגון האומר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז. הכא שאני דכיון שאין תנאי בחליצה לא חשיב הא כתנאי אלא כשכירות ששוכרת אותו שיחלוץ לה בשכר מאתים זוז. ומשום הכי אמר אביי זיל הב ליה שכירותו. ואמר ליה רב פפא ולימא ליה משטה אני בך, מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו, אלמא אמר ליה משטה אני בך, הכא נמי אמר ליה משטה אני בך. כלומר דכי היכי דמעבורת הוא שכירות מרובה שקצץ מפני דוחקו ואינו חייב בה, הכא נמי שכירות מרובה היא, שהרי יבם זה אינו הגון לה, והתורה השיאתן עצה לחלוץ כדכתיב ודברו אליו, מה שקצצה עמו לתת לו בשכר החליצה מאתים זוז הוא קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו. ושמעינן מינה שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר לו משטה אני בך. ומכאן ללוקח סמנין בדמים יקרים הרבה מפני חולי הדוחק לא מיחייב אלא בדמיהן. וכן כל כיוצא בזה. מיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים. וכן כתב אדוננו הרמב"ן ז"ל. וכן שמעתי מפי מורי נ"ר. ע"כ. אמר המחבר, וצריך שיהא בו דוחק גוף, ככל הני ממש, ע"כ.
ונתן לה דינר מיד. מקודשת. דקבלה לה לשם קידושין. וישלים. ועל מנת שישלים תנאו. כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר. כלומר דכיון דלא יהיב מיד אלא חד דינר גלי אדעתיה דמעיקרא לקדשה בחד דינר בלחוד קא נחית. והאי דאמר לה מנה כמאן דאמר לה התקדשי לי בדינר על מנת שאשלים לך למנה. וכל אימת דמשלים הוו קידושי למפרע, דכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי. ואם לא השלים אינה מקודשת. וכתב הריטב"א ז"ל, אבל אם השלים או שמחלה לו מקודשת, דמחילה בהאי גונא חשיבא כמחילה, דלהנאתה איכוון, וכדכתיבנא בגיטין. ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה [בגט], שלא יעגן אותה. ואמרינן ליה או כנוס או פטור. עכ"ל. ונראה מהריא"ף ז"ל דבמנה סתם אפילו היה מונה והולך כך הדין שהיא מקודשת וישלים, דכאומר על מנת דמי. דדוקא במנה זה משמע דנקיט ליה לכולי מנה בידיה ואיהי לא גמרה לאיקדושי ליה אלא בכוליה מנא, הילכך כל כמה דלא מטא כוליה מנה לידה לא הוו קידושי, ואם רצה אחד מהם לחזור קודם שיגיע דינר האחרון לידה הרשות בידו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות אישות [הי"ז]. וכתב הרנב"ר ז"ל, דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעיא חזרה, דממילא בטלי קידושי. וכדאמרינן לעיל [ז' ע"ב], אי אמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין, הכא נמי מנה זה אמר לה ומנה אין כאן. תוספתא [פ"ב]. התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת, היה בו דינר רע יחליף, היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור עד שעה שיגמור. זה אומר במנה וזו אומרת במאתים והלך זה לביתו וזו לביתה ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה, ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש. וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים, והלך זה לביתו [וזה לביתו] ואחר כך תבעו זה את זה, אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח. ובגמרא נמי מייתי ברייתא דקתני התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת, דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף. ואמרינן עלה האי דינר של נחושת היכי דמי, אי דידעה ביה היא סברה וקבלה, לא צריכא דיהבה ניהלה בליליא, אי נמי דשכיח לה ביני זוזי. האי דינר רע היכי דמי, אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת, אמר רב פפא כגון דנפיק על ידי הדחק. וכבר פרישנא דאינה מקודשת אע"פ שלא חזרה בה. וכתב הרמ"ה ז"ל, דבשכיח לה ביני זוזי, אע"ג דלבתר דידעה ביה לא הדרא בה לא הוו קידושי. ומסתברא דאי אמר לה בתר הכי התקדשי לי בו ושתקה ספק קידושי הוו, דאיכא למימר דהויא לה שתיקה דלאחר מתן מעות, וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. ואיכא למימר דהני מילי היכא דלא יהיב לה מעיקרא בתורת קידושי, אבל הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה, אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו. ומסקנא לקמן [י"ב ע"ב] דכי האי גונא ספק קידושין הוו. ע"כ.
זה אומר במנה. הרנב"ר ז"ל, זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה על מנת שאשלים לך מנה, והיא אומרת על מנת שתשלים מאתים, והלך זה לביתו וזו לביתה ולא הסכימו ביניהם, ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה דינר, אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה מאתים. יעשו דברי האיש. ולא ישלים אלא מנה. וכן המוכר חפץ לחבירו וכו'. ואחר כך תבעו זה את זה ומשך הלוקח את החפץ.
הרי זו מקודשת ויחליף. דכיון דמוקמינן לה על ידי הדחק איקיים תנאיה, דמנה מיקרי, ומעיקרא אדעתא דקידושי בהאי מנה נחת, הילכך מקודשת. וטעמא דיחליף, משום דכיון דלא נפיק לגברא אלא על ידי הדחק חיישינן דילמא לא יכלה אתתא לאפוקי כלל, ופקעי קידושי למפרע דאדעתא דהכי לא גמרה לאקנויי נפשה. הילכך הוה לה כמאן דאמר לה התקדשי לי במנה זה על מנת שאחליף.
והניח לה משכון. על המנה, אינה מקודשת, דהא לא מקניא לה אדעתא שיסתלק הוא ממנו אלא לשעבוד בעלמא, ועדיין לית לה מנה גבי המקדש הזה כי היכי דלישתעבד לה האי משכון עילויה. וכיון דליתיה לחיובא דמנה מקמי הכי לא חייל שעבודא בכדי אהאי משכון כי היכי דתקדש לה בההוא זכות. דכיון דחיובא דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן. אמר המחבר, בהא דמנה אין כאן משכון אין כאן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות, אין חלוק בין מתנה לקידושין. וטעם אחד לכולם, לפי שאין המשכון משועבד לכלום. משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו, אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שעבוד על נכסיו. ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה, ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו, לפיכך לא נשתעבד המשכון לו במשיכתו. הילכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות זה לזה לשום קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך למשכון על (ידי) ממון שאתחייב לך אם אחזור בי. דבכי האי גונא לא זכה במשכון כל זמן שאינו חייב לו כלום. אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא ובב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור. ואז יתן לו החפץ במשכון. ואז יחול השעבוד על המשכון. דכיון דנתחייב לו הקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה. עכ"ל.
<h2>דף ח:</h2>
במשכון דאחרים. דהלוה לאדם אחד על משכונו, ובהנהו זוזי דאוזפיה זכה במשכוניה. וכדר' יצחק דאמר שקנה המשכון להפרע ממנו. והשתא כשמקדשה באותו משכון מסתלק הוא מאותו משכון סילוק גמור ומקנה אותו לה כאילו מקדשה במנה ממש. ולישנא נמי הכי דיקא, דהתם תניא קדשה במשכון, והכא אמר רב נחמן קדשה במנה וכו'. ועל כרחין במשכון דאחרים בדאיסליק מיניה לגמרי מיירי, דאי לא אסתלק מיניה אמאי מקודשת, השתא במשכון דידיה דקני ליה מריה לגופיה קנין גמור כי אנחיה גבה בתורת משכון אמרת אינה מקודשת, במשכון דאחרים דלא קנייה בעל חוב אלא לפרעון ומצי לוה לסלוקיה מיניה בזוזי לא כל שכן דכי אנחיה גבי אתתא בתורת משכון דאינה מקודשת. אלא ע"כ בדאסתלק מיניה לגמרי מיירי. וכן כתב הרמ"ה ז"ל דבמשכון דאחרים היכא דלא אסתלק הבעל מהמשכון, אלא דאנחיה גבי אתתא למשכון עד שיתן לה הכסף דאז שקיל למשכון מינה לא הוו קידושי כלל. וגבי משכון דידיה נמי היכא דאסתלק מיניה לגמרי, כגון דאמר לה התקדשי לי במנה והרי לך חפץ זה מוחלט לך תחתיו, הוו קידושי. דהיינו שוה כסף דרבי רחמנא למהוי ככסף עכ"ל. וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל שכתב, דאפילו היכא דאמר לה קני במשכון שעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת, דנהי דקניא לה משכון לההוא שעבודא, אינה מתקדשת בכך, דמנה אין כאן. שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד. וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן. ע"כ. אבל מה שכתב הריטב"א ז"ל הולך על דרך הראב"ד ז"ל אינו מסכים לזה. דסבירא ליה דכל היכא שנתחייב לו בקנין כראוי נקנה המשכון לאותו שעבוד כאילו קדם והלוה לו ממון ואחר כך שעבד לו משכון על אותו ממון. ולפיכך כתב, זה לשונו, אילו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בו, ומשכה אותו, זכתה בו לשיעור מנה, אלא שיכול לסלקה בדמים. וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת בו. וזה נכון וברור, ואין בו בית מיחוש. עכ"ל. אמר המחבר, ולי אינו נכון, מדאיצטריך לאוקומה במשכון דאחרים. והא אפילו במשכון דידיה מצי לאוקומה כגון דאמר לה זכי במשכון זה, עד כאן.
והא דאמר ר' יצחק דבעל חוב קונה משכון, כתבו כל המפרשים ז"ל דבין במשכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו איתא. ואע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו מיירי, כל שכן אידך שממשכנו לו מדעתו. ומיהו הרא"ש ז"ל כתב בתוספות, דמשכנו בשעת הלואתו אין לו כח זה. וכן משמע לקמן פ"ב [מ"ח ע"א] גבי עשה לי שירין ונזמים ואקדש אני לך, דקאמר למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה, ומאי שנא ממשכון דאחרים בשעת הלואתו, דהאי נמי ממושכן ליה בשכרו דתפיס ליה אאגריה, עד כאן. וכי היכי דאמרינן הכא דקדשה במשכון אינה מקודשת, כן הדין במקח וממכר, וכן בכל תנאים שמתנים ונתנו משכון עליהם לא זכו.
בפריטי. על מנת לקבל פרוטות של נחשת. נסכא. חתיכה של כסף. פריטי אין כאן וכו'. דכיון דאכתי לא מחייב ליה לוקח למוכר בהני פריטי, שהרי לא עבד בה משיכה כדי דליחייב בדמיה אלא שרוצה לשעבד הנסכא לפרוטות שלא נתחייב עלייהו. הילכך לא משתעבד כדפי' גבי קדושין, ולא קני ליה לוקח לההיא אמתא, דכיון דלא יהבי ליה פריטי כמאן דלא יהיב נסכא דמי. והני מילי במשכון דידיה, אבל במשכון דאחרים ומסתלק ממנו לוקח לגמרי קני ליה מוכר ככסף כדפי' לעיל.
ומדאמרינן הכא פריטי אין כאן, כתב הריטב"א ז"ל שמעינן מהכא דמאן דמודה במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך, דמשכון אינו חשוב פרעון. וכן כתבו הגאונים ז"ל. ואע"פ שאין הראיה מכאן מחוורת, הדין אמת הוא. ודוקא בהא, אבל מלוה על המשכון כיון דקני ליה מדר' יצחק חשיב הילך, ואם אמר מלוה מנה הלויתיך עליו והלוה אומר חמשין ואיכא ראה דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת מודה במקצת דמשכון חשיב הילך ונשבע הסת ונפטר. מורי נ"ר. מיהו שמעינן מהכא דמאן דזבין מטלטלי ויהיב משכון עלייהו לאו פרעון הוא כלל, והרי הוא כדברים בעלמא דלא קיימי במי שפרע. ובירושלמי [ב"מ פ"ד ה"ב] מפורש דאפילו בדברים ומשכון נמי לא קאי במי שפרע, וגם לא משום מחוסרי אמנה בתרי תרעי כי הכא דאייקר, מדהדרי בהו בני רב הונא. והדין אמת הוא, אבל מכאן אין ראיה, דהכא בני רב הונא לא הדרי בהו, ומוכר דהדר ביה לאו בר הכי הוה, עכ"ל.
או לכל דבר האבד. כלומר בפניו שאינה רוצה. הא שדתינהו קמיה. כלומר במקום שאינו אבד, מקודשת. בתמיה, לא מיבעיא שדתינהו קמיה דלא הוו קידושי. כתב הריטב"א ז"ל, דהא לא מיחייבא בהו, שהמפקיד אצל חבירו ולא קבל ממנו וזרקו לפניו אינו חייב בו, שלא קבל עליו שמירתו ואפילו לא אמר כלום כשזרקתו לפניו. מה שאין כן בפקדון שהיה כבר ברשותו, שאם זרקו לפניו חייב. אלא אם כן אמר לו טול את שלך, דהשתא לא מיחייב ביה אלא בפקדון שיש לו זמן שנתחייב בו עד תשלום הזמן שקבל עליו. והני מילי בפקדון, אבל בחוב אינו נפטר עד שיזרקנו ברשותו בפניו. וכי עבד הכי מיפטר, ואפילו תוך זמנו, ואפילו בעל כרחו. דבכי האי גונא נתינה בעל כרחו הויא נתינה. וכבר בררתי משפטי דינין אלו בראיות ברורות במסכת גיטין [ע"ד ע"ב] ובבא מציעא [ס"ז ע"ב]. עכ"ל.
לאבא ולאביך ולפלוני. בגמרא עבדינן צריכותא מינייהו, תנא אבא להודיעך כחה דרישא דאע"ג דמקרבא דעתה לגבה וכי אמרה תנם לאבא כמאן דיהיב לה לדידה דמי אפילו הכי אינה מקודשת. ותנא לאביך דאע"ג דלא סמכה דעתה דעביד לה שליחותה. ואפילו תימא דעביד משום בריה תנא פלוני, דס"ד דכמאן דאמר תנם לאחר שאיני חפצה להתקדש לך, דהא לא דמיא לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם איהי קאמרה מעיקרא ועוד אמרה ואקדש וכו', קמ"ל דכי קאמרה שיקבלם לי מקודשת. והא דלא תננהו הכי בחד בבא, אבא ואביך ופלוני, משום דתנא הכי שמעינהו וגרסינהו.
תנם על גבי הסלע אינה מקודשת. דדחויי קא מדחי ליה, וכאילו אמרה שדינהו לאבוד דלא בעינא להו. ואם היה סלע שלה מקודשת. פירש רש"י ז"ל, לפי שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וכתבו עליו דלא נהיר, דאי לא קיימא בצדו היכי זכיא לה, דחצר שאינה משתמרת היא. ואי קיימא בצדו פשיטא. ועוד מאי בעי בסלע של שניהם, דפשיטא דחצר של שניהם נהי שיזכה לכל אחד מיד אחרים, מ"מ אינו זוכה לאחד מהם מיד חבירו. וכתב הרמ"ה ז"ל דהכא באמרה ליה תנם על גבי סלע פלוני, וכל שכן על גבי סלע שלי דמוכחא מילתא דלמקנא לה חצירה קא מיכונא. אבל היכא דאמרה ליה על גבי סלע סתמא, אע"ג דאזל איהו ואותביה על גבי סלע שלה אינה מקודשת, דהא איהי לדחוייה קא מיכונא ואע"ג דשתקה בתר דחזיא בסלע שלה, כיון דקא דחיא ליה מעיקרא שתיקה דלבתר הכי לאו כלום היא. דאטו מי שקלא להו מיניה כי היכי דתגלי אדעתא דניחא לה בגוייהו. ע"כ. ובעיא דרב ביבי, כיון דקאמרה בסלע זו ואית לה חלק בה, דילמא לקבלה מעליתא קא מיכונא וכמאן דקבילתינהו דמי. א"נ כיון דניחא ליה לקדשה אקנויי אקני לה מקום בתוך הסלע. או דילמא כיון דאית ליה חלק בה לדחוייה קא מיכונא, וכאילו אמר ליה אותבינהו ברשותך. ועלתה בתיקו. וכתב רבינו אלפסי ז"ל, כל תיקו בקדושין צריכה גט, דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
והריטב"א ז"ל כתב בשם רבו ז"ל, שלבעלי התוספות דרך אחרת בזה, והיא נכונה מאד. וזה דהכא לאו מדין חצר וזכיה דידה אתינן עלה כלל, אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה. ובעלמא קיימא לן שכשם שאם פטרו מלוה ללוה על פי אחרים נתחייבו לו אחרים, כדמוכח פרק המקבל [ב"מ קי"ב ע"ב], ה"ה באומר לחבירו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ונתנו על פיו נתחייב לו בההיא הנאה. ואב לכולן ערב. והוא הדין והוא הטעם באומר לחבירו זרוק מנה שלך לים או למקום האבד ואתחייב אני לך או תן מנה על גבי סלע שהוא מקום האבד ואתחייב אני לך ונתנו שם חייב. והוא שלא חזר ונטלו משם, דאי חזר ונטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו. מיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאבוד במקום שאין משתמר ואחר כך חזר ונטלו משם איכא למימר דחבירו חייב לו, דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא אקנינהו ניהליה. והא תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן פרק אלו מציאות [ב"מ כ"ד ע"א] דרשב"ג סבר אינו חייב להחזיר, וקיימא לן כותיה. ובמקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים. אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והלה פטור ובאשה אינה מקודשת. וכן אם אחר שהניחם במקום האבד בא לחבירו ונטלם ואמר לו טול אותם, אם לא רצה ליטלם הרשות בידו, וזה חייב לו בהם, שכבר נתחייב לו בהם כשנתנם לאבוד על פיו. מעתה כל שאמר כן בקידושין זרוק מנה לים או לאבוד או תן מנה על גבי הסלע ואתקדש אני לך מקודשת אפילו בסלע שאינו שלה כל זמן שלא חזר ונטלם משם, אלא כדפי'. ושמעתין משום דלא אמרה ואתקדש אני לך הוא דאמרינן דבסלע של אחרים אינה מקודשת דלדחיה בעלמא הוא דאמרה ליה. ואם היה הסלע שלה מקודשת, דהשתא לאו דחויי מדחה ליה אלא מתרצה היא בקידושיו. וכאילו אמרה ליה בפירוש ואתקדש אני לך חשבינן ליה. ובסלע של אחרים ספקא הויא.
אבל הרנב"ר ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דעל גבי הסלע לא הוי לאבוד כזרוק מנה לים, הילכך אפילו אמר תן מנה על גבי הסלע ואתחייב אני לך לא מתחייב ובאשה אינה מקודשת. אבל תנהו לכלב אילו אמרה ואתקדש אני לך הרי הוציא ממון על פיה ומקודשת מדין ערב. ואחרים כתבו דלעולם אינו חייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת, לפי שבזכיותיו של זה מתחייב זה מדין ערב, אבל במוציא ממון לאבוד אע"ג דאמ' בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני. וכן זרוק מנה לים ואתקדש אני לך לאו כלום הוא. וכן דעת קצת מחכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל, ע"כ. ואם היה כלב שלה מקודשת, דניחא לה הואיל שמזונותיו עליה, וכמאן דקבלתה איהי דמי. כלב רץ אחריה להזיקה מהו, מי אמרינן בההיא הנאה דקא מציל לה בככר שלו גמרא ומקניא נפשה או דילמא אמרה ליה מדאורייתא מיחייבת לאצולן בין בגופך בין בממונך והכי קאמרה ליה עד שאתה רוצה לקדשני בו עשה בו מצוה המוטלת עליך להצילני. ועלתה בתיקו, וצריכה גט מספק. וכתב הריטב"א ז"ל דהא דאמ' מיחייבת לאצולן, על דעת להשתלם קאמ', לא לאבד ממונו בחנם להצילו, שזה לא מצינו. והכי מוכח פרק הגוזל [ב"ק קי"ז ע"א] וכי עבד מנפשיה אינו משתלם כלום, דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו. אבל הכא דעבד מדעת שאמרה לו תנהו לכלב משתלם ממנה. והפודה שבוי כיון שכבר תבע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי, כדכתי' במציעא [ב"מ ל"א ע"ב], ומשתלם מיניה. מפי רבי' נ"ר. עכ"ל.
<h2>דף ט.</h2>
חומרי. בוטוניש בלעז, שעושין של בדיל וחורזין מהן הרבה בחוט אחד, ועושין אותו כמין ענק ונושאין אותו בצואריהן למכור. הב חד שוכא. מלא חוט. אי יהיבנא. בלשון שאלה קאמר לה. כל הבה מהבה וכו'. דהכי קאמרה ליה, תן אם אתה נותן ואל תתעסק בדברים בטלים לבקש ממני להתקדש לך. הילכך אי יהיב לה לא הוו קדושי. הב שדי. דלא כפליה לדבוריה מהו. תגא דמלכא. פרש"י ז"ל לשון שבועה הוא. ור"ח ז"ל פירש, אפילו נתן לה תגא דמלכא שהוא חשוב הרבה אינה מקודשת. ואיכא מאן דאמר, דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבורא קמא קא סמכה, דקאמרה ליה מעיקרא הבי שלא לשם קדושין. אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא מיקדשת לי ואמרה הבה אי נמי הבה מיהבה, כדקאמר איהו קאמרה ומקודשת. וכן נמי אפילו היכא דאמרה איהי מעיקרא הב וחזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבה מקודשת. אבל הרשב"א סובר דאפילו לא אמרה איהי מעיקרא מידי, כיון דאיהו אמר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא אהדרא ליה אין מקדשנא אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבה, אפילו חזר ואמר הרי את מקודשת לי בזה לא אהני ולא מידי. דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר לה אם איתה דארצייה ליה הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך. מדלא קא מהדרא הכי אלא אמרה הב או הבה מיהבה, ודאי הכי קאמרה בקדושין לא ניחא לי אלא במתנה. ולפיכך אפילו חזר ואמר התקדשי לי בו אינה מקודשת. והרנב"ר ז"ל כתב, וזה לשונו, ולי נראה כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמרא ואיכא לספוקי בלשון קדושין צריכא גט. שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמינו, ע"כ.
או על החרס. הא דאמרינן דמהני על נייר או על החרס אע"פ שיכול להזדייף, משום דקיימא לן כר' אלעזר בגיטין וקדושין דאמר עידי מסירה כרתי. כדאמרינן התם [גיטין כ"א ע"ב] גבי גט, כתבו על הנייר המחוק ועל הדפתרא פסול וחכמים מכשירין. ואמרינן מאן חכמים ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. וכתב הרנב"ר ז"ל, מיהו דוקא בדלית ביה עדים, אבל אית ביה עדים אפילו לר' אלעזר פסול, גזרה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימה בלחוד. דמשום הכי מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו שהוא פסול, כדאיתא בגיטין [ד' ע"א], ע"כ. ובשאר שטרות קיימא לן כר' מאיר דבעינן עידי חתימה, כדאמרינן בכתובות [כ"א ע"א] ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתיב עליה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו'. דאלמא בחספא לא מהני מידי. וכתב הריטב"א ז"ל, ובכל דוכתא דמתכשר בעדים חתומים, כתב ידו חשיב כעדים. אלא דבגט פסול מדרבנן, ואם נשאת הולד כשר. אבל בקדושין כשר לגמרי כדיניה. וכן קבלתי ממורי נ"ר. עכ"ל.
מדעתו. שקבלתו היא מדעתו של אב. והוא שלא בגרה. דאז בעינן דעתיה דאב. והסכימו הריטב"א והרנב"ר ז"ל, דאע"ג דמפשטה משמע בין נערה בין קטנה, זה אי אפשר. דלא מיירי אלא בנערה דוקא, דבת שליחות היא, ובשליחות אביה מקבלת קידושיה. דנהי דבקדושי כסף קיימא לן [י"ט ע"א] דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, דלא גרע מתנם לכלב ותתקדש לך, דהויא מקודשת. וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו. התם הוא משום הנאה דידיה וקבלת הבת נמי לדידיה. בקדושי שטר אינו כן, דבעינן דומיא דגט דכתיב ונתן בידה שיגיע הגט ליד האשה או לחצירה או לשלוחה אם יצאת מרשות האב, או כשהיא ברשות האב שיגיע ליד האב או לחצירו. או לשלוחו. וכשם שאינה מתגרשת קטנה על ידה אע"פ שאמר לה צאי וקבלי גיטיך, כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה, דלאו מתורת הנאה הוא.
בתך לי וכו' בין על ידי עצמה. כתב הרמב"ן ז"ל דבתך על ידי עצמה לאו דוקא, דאם כתב לה הרי את מהני, כיון דהיא שליח אביה. כדאמרינן [י"ט ע"א] גבי כסף ייעוד, אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך, אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני. ועוד אמרינן לקמן פרק האיש מקדש [מ"ד ע"ב] דקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט, חיישינן שמא נתרצה האב. והתם ודאי הרי את קאמר ולא בתך, שהרי שלא מדעת האב נתקדשה. והא דנקט ברישא בתך, לרבותא נקטיה, דאפילו לדידה אי כתב בתך מהני כאילו תן לאביה. וכן כתב הריטב"א ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב עוד, ומיהו גבי על ידי אביה בדוקא נקטיה בתך, לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון שלא בגרה לא מהני מידי, עכ"ל. ולא נראה כן מלשון הריטב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל, שכתבו לראיה לזה דנותן גט לקטנה או לנערה כותב הרי את, ואפילו בנותן הגט ליד אביה. ומיהו בסיפא דרב נחמן, דהיינו בשבגרה, דנקיט לה בלשון הרי את בין על ידי אביה, מצינו שהם ז"ל חולקין, שהריטב"א ז"ל כתב דעל ידי אביה סגי באומר בתך, דאע"ג דהשתא אביה שליח דידה הוא וקאי בחריקה ואינו בעל דבר, לא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקדושין ולא בגירושין. אלא אם עשתה שליח לאביה או לאחיה יכתוב בתך או אחותך פלוני מגורשת, ולא צריך לאזדהורי אלא שיהא כתוב בלשון בעל דבר ולא בלשון עדים. והגע עצמך, אילו כתב בשטר שדי מכורה לפלוני בשטר זה והגיע השטר לידו קנה בו, ולא בעי למכתב שדי מכורה לך. וכיון שכן אף בקדושין כן. ולכשתמצא לומר דכי היכי דבגט בעינן שמו ושמה הוא הדין בשטר קדושין כדי שיהא מוכיח מתוכו, הכי נמי הכא כותב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני, ולעולם בבתך סגי. והא דנקט סיפא לישנא דהרי את, היינו משום מתקדשת על ידי עצמה, דבוגרת היא וקיימא ברשותא דנפשה, ואי כתב בתך הוה משמע שמקדש בתה שלה. ע"כ. והרנב"ר ז"ל כתב דבסיפא הרי את דוקא אפילו על ידי אביה, כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את, שאם כתב בתך או אחותך מותרת אפילו בשנעשה להם שליח ודאי לא מהני, שלא מצינו בגיורשין שידבר עם אחרים. ע"כ. ועוד מצינו להם ז"ל חולקין בענין שמו ושמה, שהריטב"א ז"ל כתב מדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא, כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה, משמע טפי כסברא דמקצת רבואתא ז"ל דלא בעינן בשטר קדושין שמו ושמה מוכיח מתוכו, דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת ר"ג [גיטין ל"ד ע"ב], דומיא דשם עירו ושם עירה. אפילו יהא בגט מדאורייתא, התם הוא דכתיב ספר כריתות, אבל בשטר קדושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש, בהא סגי ולא בעינן מוכיח מתוכו. והיינו דלא אדכר בהא דהכא ולא בשום דוכתא בתך פלונית מקודשת לי פלוני. וכן נראה נכון. עכ"ל. והרנב"ר ז"ל כתב הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קטיעא הוא, ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי אני פלוני, דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן, והתם קא בעינן שמו ושמה כדאיתא פרק המביא תניין [גיטין כ' ע"א].
<h2>דף ט:</h2>
שלא לשמה. שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך. יציאות. יציאה בעינן לשמה, דכתיב וכתב לה לשמה. הויה דכסף. לא בעינן שיהא הדינר טבוע לשמה. הדר פשטה וכו'. שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו. כתב הריטב"א ז"ל כבר פירשתיה פ"ק דגיטין [ב' ע"א] דכל שצוה הבעל לכתבו לאשה זו חשיב לשמה, ונפקא לן מדכתיב וכתב לה לשמה שכל שנכתב לה לשמה הוא. וקיימא לן דלא חיישינן בגט שלא נכתב לשמה, אלא מסתמא נכתב לשמה, בין בכתוב בעדים בין בכתב ידו בלא עדים. וכן הדין בשטר קדושין. וכל שיצא שטר קדושין בעדים או בכתב ידו מתחת ידי אשה, הרי היא מקודשת, דחזקה הוא דכדין נכתב לשמה ומדעתה וכדין הגיע לידה, דקיימא לן דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון. והיינו דנקט הכא שכתבו שלא לשמה, כלומר שנודע כן, ולא נקט שלא כתבו לשמה. ודוק. וכל שמקדש בשטר בעדים או בכתב ידו אע"פ שמסרו לה שלא בפני עדים הרי זו מקודשת גמורה. מפי מורי רבינו נ"ר. עכ"ל.
שלא מדעתה. קודם הכתיבה לא נמלך בה, ואחר כך הודיעה וקבלתו. ובגדולה קאי. והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה. כן פירש רש"י ז"ל, וכן כתב הריטב"א ז"ל, למאן דבעי דעתה צריך (שיצוה) [שתצוה] לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו, כמו דעתו בגט. מה יציאה שלא מדעתה. שהרי בעל כרחה היא מתגרשת. דעת מקנה. היינו בעל, שמקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעי שיכתוב מדעתו, דכתיב וכתב לה. אף הויה דעת מקנה. דהיינו האשה שנקנית לבעל. ואף דעת מקנה קאמרינן, דפשיטא דבעינן דעת הבעל. ורב פפא גופיה מוקים לה בשטרי אירוסין ממש הא דבעינן בה מדעת שניהם. מאי לאו שטרי אירוסין ממש. כגון בתך מקודשת לי, וכרב פפא. עמדו וקדשו קנו וכו'. ודוקא קדשו, דבההיא הנאה דמתחתני אהדדי גמרי ומקנו, אבל כל זמן שלא קדשו אע"פ ששדכו יכולין לחזור בהם. והכי איתא בירושלמי [כתובות פ"ה ה"א]. מיהו כל שקדשו לא שנא לאלתר או לאחר זמן אין חוזרין בהן, דהא איכא הנאה דמתחתני. וגרסינן בירושלמי [שם], אבל לא האם על ידי בתה ולא האח על ידי אחותו. וסברא דרבואתא ז"ל דדברים אלו הנקנין באמירה אין נדונין כמתנה בקנין לחוד, אלא כחיוב בקנין, דמהני אפילו לפוסק דבר שאינו בעולם ושאינו ברשותו. ונראין דבריהם. הריטב"א ז"ל. וא"ת אי בשטרי פסיקתא הא קנו, ואמאי צריך לאמלוכי בכתיבה דבעינן דעת שניהם, והא קיימא לן [ב"ב מ' ע"א] סתם קנין לכתיבה עומד עד שימחה. י"ל דדברים הללו לא אלמינהו רבנן אלא לגבי בני חרי, ואי כתבי בשטרא גובה ממשעבדי ואין מוסיפין על חיובו שלא מדעתו. ולרב פפא ורב שרביא דמוקמי הא דאין כותבין אלא מדעת שניהם בשטרי אירוסין ממש אפשר דסברי דבשטרי פסיקתא אפילו נכתבו לא גבו ממשעבדי, דהא לא קבילו שעבודא עלייהו כיון דליכא קנין. וכן פירשו הגאונים ז"ל ההיא דפרק הנושא [כתובות ק"ב ע"ב] דבעי רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב אמר ליה לא ניתנו ליכתב, כלומר ואע"פ שנכתבו כאילו לא נכתבו דמו ולא גבו אלא מבני חרי. והא דאין כותבין אלא מדעת שניהם מוקי לה רב אשי בשטרי אירוסין ממש. ולפי זה קאי רב אשי כר פפא ורב שרביא. ולפיכך פסקו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [פ"ג מהלכ' אישות ה"ד] כרב פפא ורב שרביא ובקידושין שכתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. והרמב"ן והריטב"א והרבה מן האחרונים ז"ל קיימי בשיטתייהו. ולפי זה בשטרי פסיקתא אע"פ שנכתבו, אי ליכא קנין לא גבו ממשעבדי. אבל רב נטרונאי גאון ובעל הלכות גדולות ז"ל פסקו כרבא ורבינא. ורב חננאל ז"ל, אחר שפסק כרב פפא ורב שרביא, כתב וי"א דהלכתא כרבא ורבינא וצ"ע עכ"ל. וגם הרמ"ה ז"ל כתב דכיון דרבא ורבינא אמרי מקודשת ולא איפסיקא הלכתא בהדיא קיימא לן [ע"ז ז' ע"א] בשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד דרב אשי מוקי להאי דלא ניתנו ליכתב פרק הנושא בשטרי פסיקתא. ומאי דמשכחת בהלכות, דרב אשי אוקימנא בשטרי אירוסין ממש, טעותא הוא ולא תסמוך עלה, דכי מעיינת בשעתא בדוכתא איפכא שמעינן ליה לרב אשי ובשטרי פסיקתא וכדאמרן. עכ"ל. וכן פירשו הסוגיא שם, נתנו לעדים ליכתב מעצמם שלא מדעת בעלי דבר, או לא אלא מדעתן, ואמר ליה רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם. והא דמייתינן הכא תא שמע מאין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם, הוא סייעתא. ודחי לה ואמר הא בשטרי אירוסין ממש מיירי. נמצא שלפי זה רב אשי כרבא ורבינא. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל לפיכך אין הדבר יוצא מידי ספק. והא דבעינן מדעתה, כתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות אישות [הי"ח], דהיכא דשוייה שליח כותבו מדעת השליח. אבל הרנב"ר ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דאינו כותבו אלא מדעתה, דמשטר גט ילפינן, ומה התם בעינן דעת מקנה ולא שלוחו, כדאיתא פרק המקבל [גיטין ס"ו ע"ב] דאומר אמרו פסול או בטל, הכא בקידושין נמי לא שנא. וכן דעת הריטב"א ז"ל ורבו ז"ל.
ושטר נשואין, היינו כתובה. וא"ת והא קיימא לן [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבים שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ואם כן בדעת האיש סגי. תירץ הריטב"א ז"ל דמשום חשש קנוניא ללקוחות, ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו אמרינן אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום דבהא גונא ליכא למיחש לקנוניא.
<h2>דף יב.</h2>
פונדיונין איסרין מסמסים. מיני מטבעות הן, קטנות זו מזו. נמצא פרוטה לפי השיעור הזה חצי חבה. והוא משקל חצי שעורה של כסף נקי, דפרוטה הויא חד ממאה ותשעין ותרין בדינר.
קדשה בתמרה וכו'. חיישינן. אבל גבי פרוטה דהוא טיבעא לא אמרינן כן, דגבי טיבעא ליכא למיחש כולי האי. והא אנן תנן וכו'. ואי אמרת כל היכא דשוה פרוטה בסוף העולם אע"ג דלא שוה הכא מקודשת, שיעורא דמתניתין מאי אהני ליה, הא ודאי ליכא מידי דליכא למיחש ליה דילמא שוה טפי בדוכתא אחריתי. הא בקידושי ודאי. אם ישנן שוה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי, ואם בא אחר וקדשה אחר כך מותרת לראשון ואינה צריכה גט מן השני. ואם אינן שוין פרוטה במקומן, קידושי ודאי לא הוו לבטל קידושי שני, אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישינן שמא שוו פרוטה במדי. ושיעורא אהני, לדעת [ש]אלו הן קידושין גמורין, שמאחר שקדש בשוה פרוטה במקומן אין גמגום בדבר. וכתב הרא"ש ז"ל, הא בקידושי ספק, ואינה מותרת לאחר בלא גט, וגם נמי צריך לקדשה הראשון קידושין אחרים ודאין. ונראה לי דמגרש ראשון ונושא שני, אבל מגרש שני ונושא ראשון לא, כדאמרינן בשמעת' בתרייתא דגיטין [פ"ט ע"א]. עכ"ל בתוספות. וכתב הרמב"ם ז"ל פרק רביעי מהלכות אישות [הי"ט], דכי אמרינן דקדושי ספק הוו, הני מילי בדבר המתקיים, שאם היה לו דרך למדי אפשר להוליכו שם ויהיה שוה פרוטה. אבל בדבר שאין מתקיים, כגון ירקות וכיוצא בהן, ליכא למיחש כלל, דהא הכא לא שוה מידי וקודם שיגיע למקום היוקר יפסד. והסכימו עמו רבים. אבל בתוספות כתבו דטעמא דשמואל לאו משום שישוה שוה פרוטה לאשה, דודאי לא תלך למדי להוציא מנה על פרוטה. אלא טעמא משום גזרת הרואים, שמא יש כאן אחד מאנשי מדי, ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם. והרמב"ן ז"ל הסכים לדעת התוספות, דהא דאמרינן חיישינן, לומר דאף בסתמא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, אבל אין הכי נמי דאפילו ידעינן דשוה פרוטה במדי לא הוו קידושין גמורין כיון דהכא לא שוה, דלא אזלינן בממון אלא אחר מקומו ושעתו. וראיה מפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ה ע"א], דבפחות משוה פרוטה אפילו גזלה קיימת אין צריך להוליך אחריו ומביא אשם ומתכפר לו דאין חוששין שמא תיקר או שוה פרוטה במדי. והכא חומרא דרבנן בעלמא הוא באיסור אשת איש.
דכוחלא. דומה לכחול בשחרות. וקא מעיין וכו'. לפי שבא אחר וקדשה אחר כן בפרוטה. ואי בקידושין ראשונים הוה שוה פרוטה לא חיילי קידושי שני. חיישינן. שמא שוה פרוטה במדי. דשמואל לא סבירא ליה. וכבר פסקנו דהלכתא כשמואל. הילכך כיון דלא אתברר דשויא פרוטה בסוף העולם הוו [ספק] קדושי מדאורייתא, ומספיקא נמי תצא. והא דאמרינן גבי רבנן דסורא לאו משום דסבירא להו דשמואל וכו', היינו לענין מפסלה לולד, דמדפרשי רבנן מינה שמע מינה פסלי לולד ולשמואל לא פסלינן ליה לולד משום חשש שוה פרוטה. ורבנן דסורא נמי לא פסלי אלא משום חששא דסהדי. והכי קאמרינן כי פרשי מינה, דאלמא פסלי ליה לולד, לאו משום דסבירא להו דשמואל, דשמואל בגונא דמיירי דליכא חששא דסהדי לא פסיל ליה לולד. ורבנן נמי הוו מודו לשמואל בההיא, ושמואל לרבנן היכא דאיכא חששא דסהדי. הילכך ליתא לדרב חסדא דלא חייש להא דשמואל. ומיהו הלכתא כרב חסדא במאי דסבר דכי אית בה השתא שוה פרוטה הוו להו קידושי ודאי עד דמתברר דלא הוה בהו שוה פרוטה בשעת קידושין, דליכא מאן דפליג עליה בהא דיתיב וקא משער לה, אע"ג דהוה לאחר זמן מדאמרה ליה אמא ההוא יומא וכו' דמשמע דבמידי דלא ידעינן אי הוה בשעת קידושין שוה פרוטה אי לא אזלינן בתר השתא, כן כתב הרמ"ה ז"ל.
ההוא יומא. ביום שקדשה הוה וכו'. ועכשיו הוזלו. לאו כל כמינך. להעיד שהראשונים קדושין ואסרה ליה אבתרא. ומיהו הני מילי באמה ושאר קרוביה, אבל אביה כל זמן שלא בגרה ולא נשאת נאמן לאסרה מן התורה, דכתיב את בתי נתתי וכו', כדאיתא לקמן [ס"ד ע"א], וכן כתב הרמ"ה ז"ל.
<h2>דף יב:</h2>
לאו היינו דיהודית. רב חסדא קאמר לה. צער לידה. שהיתה יולדת תאומים דהאמר מר [יבמות ס"ה ע"ב] יהודה וחזקיה אחי פזי וטבי אחוותא. אמרה ליה לר' חייא. בעלה, כדי שיפרוש ממנה. באודית. שם מקום, ובאותו היום היו כאן והלכו להם. אמר המחבר, בהא איכא סהדי באודית כתב הרא"ש ז"ל, יצא הקול שיש עדים באודית או במדינת הים, אבל אין לפרש דניחוש דילמא וכו', דלמה יש לנו לחוש מספק. ועוד דאם כן תקשי ליה מתניתין דהתם [כתובות כ"ב ע"א] דקתני בהדיא נשביתי וטהורה אני נאמנת. וגם ליכא למימר דודאי איכא סהדי, דפשיטא שעל זה ראוי להחמיר עד שנחקור דברי העדים עכ"ל.
דר' חנינא. בכתובות [כ"ג ע"א] גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין ואתו לבי מדרשא דר' חנינא ואוקמינהו לשבויינהו אבראי, הך אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך, והתירם לכהונה, ואמרו ליה לר' חנינא הא איכא סהדי במדינת הים שראו אותן שנשבו, ותנן [שם כ"ב ע"א] אם יש שם עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת, ואמר להו השתא מיהו ליתנהו קמן ואין מעידין על שביותן. עדיה בצד אסתן. רחוקים בצד רוח צפונית ואינן באין להעיד ותאסר בתמיה. אביי ורבא לא ס"ל וכו'. להתירה משום שהעדים רחוקים ולא באו להעיד, דאם הקלנו בשבויה משום דאורחה דמנולה נפשה לגבי שבאי כדי שלא יטמאנה, הילכך אע"ג דאמרי דאיכא סהדי במקום פלוני דידעי שנטמאו לא חיישינן להו ונסבינן להו לכתחלה דחזקתן של טהרה עדיפא. מיהו אם באו העדים מפקינן להו. אבל כל זמן שלא באו אית לן למימר שלא יבאו לעולם, דחזקה דמנולה נפשה גדולה היא ולגבי קלא דלא איתחזק, דאילו קלא דאיתחזק אפילו רב חסדא הוה מודה דחיישינן לה, כדאמרינן בפרק בתרא דגטין [פ"ט ע"ב] לא שישמעו קול הברה בעיר אלא כדי שיאמרו פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני והלכו להם למדינת הים, דמשמע דאע"ג דליתנהו לעדי קידושין קמן חיישינן להו ולא שרינן לה עד דבדקינן בתרייהו. וא"ת וכיון דקלא דלא אתחזק הוא אמאי חיישינן לה כאביי ורבא, הא משמע התם דלא חיישינן לקלא דלא איתחזק. י"ל דהתם מיירי בחזקת פנויה אלא דהשתא יצא שמה בעיר מקודשת, ולקלא כי האי לא חיישינן. אבל הכא דידעינן שנתקדשה אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה חיישינן אפילו לקלא דלא איתחזק. ובשבויה נמי דידעינן דנשבית, בדין הוה למיחש, אלא משום חזקה דמנולה. וכן חיישינן פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"א] גבי ההוא גברא דמוחזק לן דלית ליה אחי וכו', ואסיקנא נחוש לה אפילו בקלא דלא איתחזק משום שאשה זו בחזקת איסור היתה. וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרא"ה ז"ל, דהא דלא חיישינן בהאי גונא לקלא דלא איתחזק, הני מילי היכא דנפק קלא קודם שנתארסה לשני. אבל נפק לאחר שנתארסה לא חיישינן לה, דמשום דפשטה ידה וקבלה קדושין לא עדיף קלא דלא איתחזק מקלא דאיתחזק דעלמא דאמרינן התם [גיטין שם] דלא חיישינן לה לקלא דבתר אירוסין.
מההיא משפחה. שנשאת לשני וילדה לו וכבר נתקדשה לראשון באבנא דכוחלא ולא ידעו אם היתה בה שוה פרוטה בשעת קידושין אם לאו. ולאו משום דסבירא להו דשמואל. דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במקום אחר, דכיון דשמואל לא מיירי בדאיכא סהדי לא פסלינן ליה לולד כדאמרינן לעיל אלא משום דסבירא להו כאביי ורבא, דכיון דאיכא סהדי באודית לא מקילינן בהו.
שוטיתא. ענף של הדס, ולא הוה ביה שוה פרוטה. אצריך גיטא. כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. נגדיה כרב. משום דמקדש בשוקא ואיכא פריצותא. וכתב הריטב"א ז"ל דמשום דחיישינן לדשמואל הוה נגיד, משום דאהני מעשיו. אבל אי לא חיישינן לדשמואל לא הוה נגיד ליה משום דרב, כיון דלא אהנו מעשיו כלל. ועל דמקדש בביאה. משום חוצפא שתהא תחלת קירובו באשתו בביאה ונראה כעושה דרך זנות, כך פירש ר"ת ז"ל. ועל דמקדש בלא שדוכי. נמי משום פריצותא. ומאן דמבטל גיטא. קודם שיתן אותו השליח ליד האשה בטלו הבעל שלא בפניו ואיהי לא ידעה ומינסבא. ואע"ג דסבירא ליה לרב יוסף התם בפרק השולח [גיטין ל"ג ע"ב] כרבן גמליאל דאמר בטלו שלא בפניו אינו מבוטל, מ"מ מנגדינן ליה משום דמפיק עלה לעז ורינון, שהרואה סבור שהועיל ביטולו והגט בטל ובניה ממזרים.
ומאן דמסר מודעא אגיטא. כגון גט המעושה בישראל שהוא כשר ומוציא לעז על בניה, כך פירש רש"י ז"ל, קודם כתיבה או קודם מסירה ואיהי לא ידעה ואזלא ומנסבה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים. שליחא דרבנן. שליח המזמין אותו לדין לפני הדיינים ומבזהו בפני אחרים ומביישו. וכתב הרנב"ר ז"ל, ולאו שליח ב"ד בלחוד קאמר אלא אפילו שליחא דרבנן. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספות. ועל דחיילא שמתא וכו'. מחמת איסורא דעבד, או שחייבוהו לממון או לשבועה ולא עשה מה שחייבוהו, ולא בא תוך שלשים לתבוע [למשרא] שמתיה. דדייר בי חמוה. שמא יכשל בחמותו, דסתם חמות אוהבת חתנה, דאמר מר [פסחים קי"ג ע"ב] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. והרמ"ה ז"ל הקשה לזה הפירוש [האי] דדייר בי חמוה, בי חמותיה מיבעי ליה. לפיכך פירש הוא ז"ל, דאפילו בלא חמות קאמר שלא ידור בבית חמיו, שמא יכשל לבא על ארוסתו בבית חמיו. אמר המחבר, בגמרא איכא, נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב וכו', וכתב הרא"ש ז"ל, על זה סמכו לנהוג היתר החתנים בזמן הזה, אע"ג דכולהו אמוראי לית להו דנהרדעי, עכ"ל. מידם הוה דיים. חשוד היה מחמותו, לשון דומה ובת דומה [סוטה כ"ז ע"א].
בציפתא דאסא. מחצלת של הדס. אמרה ליה וכו'. בהא דאמרה ליה והא לית בה שוה פרוטה גליא דעתה דלא בעיא לאקדושי ליה בפחות משוה פרוטה. הילכך אפילו שמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי מודה דהכא לא חיישינן, דהא ודאי אפילו נתן לה מנה ואמרה איני רוצה אלא במאתים אפילו קידושי ספק לא הוו. ולפיכך חשש הקידושין אינו אלא משום זוזי דאית בה. הריטב"א ז"ל.
בארבעה זוזי דאית בה. כרוכים היו בה. שקלתה. כלומר נקטה לה ולא השליכתה ואישתיקה. הויא שתיקה וכו'. שמתחלה כשקבלתה והמעות היו בתוכה ולא ידעה בהן, וכשידעה בהן אחר כן ושתקה, שתיקה דלאחר מתן מעות היה ולאו כלום הוא, דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה, מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבלתינהו. מנא אמינא לה. דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא. בשעת מתן מעות. אם קודם שקבלתו אמר התקדשי לי בו מקודשת, דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבילתיה. לא רצתה. בגמרא דייק דהאי לא רצתה אינה מקודשת על כרחך רוצה לומר דאישתיקה, דאי לא רצתה היינו דאמרה לא אם כן רישא דלא קא מפליג בין רצתה ללא רצתה בשעת מתן מעות וקא פסיק ותני מקודשת הוה משמע אפילו דאמרה לא, ואמאי הויא מקודשת כיון דאמרה לא. אלא ודאי לא רצתה דאישתיקה. ומשום הכי קא פסיק ותני רישא מקודשת משום דמיירי בשעת מתן מעות. ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. וכתב הרמ"ה ז"ל, דהא דאמרינן דבשעת מתן מעות מקודשת, דוקא דשקלתינהו ואישתיק. אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה או לתוך קלתה ולא שקלתינהו אלא דשתקה ואזלא ושבקתינהו, מסתברא דהך שתיקה לאו כלום היא. וכי תנן התם [גיטין ע"ח ע"א] וכן לענין קידושין, ותנן [יבמות ל' ע"ב] נמי כיצד ספק קדושין זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו, דמשמע דהיכא דודאי קרוב לה קידושין ודאי הוו, הני מילי היכא דאירצאי מעיקרא לאקדושי ליה. אבל בסתמא אפילו קידושי ספק לא הוו. ומתניתין דקתני [לעיל ו' ע"א] היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה, דקיי"ל כר' יוסי דאמר דיו, דיהבא לה דוקא כדקתני נתן, אבל זרק ולא שקלה להו לאו כלום הוא. וכן תנם על גבי הסלע אם היה הסלע שלה מקודשת, משום דאמרה תנם דוקא הוא. וכל שכן הוא משתיקה דלאחר מתן מעות דאע"ג דקיימי בידה ולא שדתינהו ולא קאמרה ולא מידי לא הוו קידושי, היכא דלא קיימא בידה מתחלה ועד סוף כלל כל שכן דשתיקה דידה לאו כלום הוא, ע"כ. והא דאמרינן הכא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא, קשיא מדתניא לקמן פרק ב' [מ"ז ע"א] האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. והא התם לא אמרה מידי אלא דאשתיקה. תירץ הריטב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דהתם בדאמרה אין מיירי, אלא משום דלא אתא תנא לאשמעינן מידי בקידושי סתם אלא לאשמעינן שהמקדש בפקדון שבידה אין דעתם על כולו אלא על מה שנשתייר ממנו קיים וכל שיש בו שוה פרוטה מקודשת, לא פריש אמרה אין מקודשת.
<h2>דף יג.</h2>
קשו בה בפום נהרא וכו' מי דמי. שתיקה דהתם לשתיקה דהכא. התם. גבי כנסי סלע זה לפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבילתיה, כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא להו ויארע שום אונס מיחייבנא לשלם, משום הכי לא שדתינהו, והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה. ואע"ג דאי בעיא למשדא להו ולמימר ליה שקול פקדונך לא מיחייבנא בהו, אי נמי מציא אמרה איני רוצה בקידושיך, אפילו הכי לא אמרינן דמדלא אמרה הכי ודאי מתרצית היא בקידושין. אלא אמרינן איהי לא בעיא למטען בהדיה אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאיס לה דבוריה. וכיון דסברה שבתורת פקדון אתו מעיקרא לידה שתקה ולא איכפת לה. הכא. גבי ציפתא דאסא. מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה, ונהי דבציפתא לית בה שוה פרוטה, כי הדר אמר תקדש בזוזי דאית בו אי לא ניחא לה תשדינהו קמיה, דהא לא נתחייבה בשמירתן. ומדלא שדתינהו שמע מינה נתרצתה בקידושין. אטו וכו'. כלומר אפילו האי גבי קדושין לא גמרן וסברה דבהאי נמי מיחייבא אי שדי להו. לא שמיע לן. לא אמרה לנו ולא אחר משמו. חושו לה. ואצרכוה גיטא. ורבינו אלפסי ז"ל פסק כן בשתיקה דלאחר מתן מעות בקידושין כמאן דאמר חושו לה. והרמב"ם ז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות אישות [הכ"ה] דלאו כלום היא בשתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון כרבא ורבינא דאמ' חושו לה. משום כבודו שקבלו הדבר מפיו אמר כן, אבל אינהו לא חיישי. וכתב הרנב"ר ז"ל דהוא הדין אפילו בשדיך נמי דלא חיישינן, דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו, שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קידושין. ומשמע ודאי דלא גרע הא משדיך, ואפילו הכי אמרינן דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שכבר בא פקדון לידו אינו נפטר בזריקה בפניו עד שיאמר לו טול פקדונך. אבל בתחלת פקדון אם אינו רוצה להיות נפקד שלו זורקו.
ורשכי. בינדיש בלע"ז. אין שקלי ודידי שקלי. כלומר לאו אדעתא להתקדש לו שקלי, אלא להוציאה מיד הגזלן, כיון דלא גלי דעתה מעיקרא דניחא לה להתקדש לו כגון בדשדיך כדמפרש ואזיל. וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל דאפילו אמרה בתר הכי דלשם קידושין קבלתינהו לא מהני, דחכמים שמו דעתה דאיתתא דלא ניחא לה לאקדושי בגזל דידה, אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא, דבהני גוני מקניא לגביה כי היכי דתתקדש ליה. והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת, ומפרשינן לא רצתה דאשתיקא. ומדפסיק ותני אינה מקודשת לגמרי משמע אפילו פירשה דעתה אחר כן שנתכונה לשם קדושין.
גזל. דלא יהיב דמי. חמס. דיהיב אלא שלא נתרצו הבעלים למכור, והך ברייתא מפרשינן לה פרק האיש מקדש [נ"ב ע"א] דכולה בגזל דידה ופרושי קא מפרש, אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת, דלית דחש להא דרבי שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים היא. וכן כתב הריא"ף ז"ל, דבגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קידושי אלא אם קדשה ביה בתר דקניא ביאוש בעלים דהוה ליה כדידיה. התם בדשדיך. דכיון דאיכא שדוכין, כי שתקה בשעת קנין מעות מתרצית היא בדבר, ומקניא ליה מאי דחטף מינה לאקדושי ביה. וכתב הריטב"א ז"ל, ולענין טבעת שאולה מסתברא שאין מקדשין בה אלא אם כן היא שאולה אצלו לזמן ויש בהנאת תשמישה שוה פרוטה והוא מקדשה בזכות שיש לו בה ויש בו שוה פרוטה. וכן אם נתנו לו במתנה על מנת להחזיר טבעת אחת וקדשה בה אינה מקודשת, דהא איהו מחייב לאהדורה גופה לנותן, דאי לא לא קנה, כדאמרינן גבי אתרוג [ו' ע"ב] לא החזירו לא יצא. וכיון דכן כי יהיב לה לאשה נמי על מנת להחזירה לו הוא, ואין אשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר, עכ"ל. וכתב רבינו אלפסי ז"ל בדלא שדיך נמי לא אמרן אלא היכא דשקלה ליה ושתקה. אבל אי אמרה אין ושקלה ליה, אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין. ומוכח לה מאותה ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת, ומפרשינן לה דאישתיקה, ואוקימנא בדלא שדיך, ולפיכך לא הויא מקודשת. אלמא כי אמרה אין אע"ג דלא שדיך קידושיה קידושין בין בחוב דילה בין בגזל דידה, וכן הלכתא, ע"כ. וכתב הרנב"ר ז"ל, ודאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשדיך, אי נמי דאמרה אין, היינו דוקא בדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי. אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת, ולא אמרינן דלפרעון קבלתיה. אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קידושין, אמרינן דמסתמא לשם פרעון קבלתיה. והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו, כלומר חזר בו מדבורו הראשון ואמר שלא יהא לשם פרעון אלא לשם קידושין. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות אישות [הי"ב] נראה דאינה חזרה ממש, אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי, והוסיף ואמר התקדשי לי בו. ואפילו בכי האי גונא בדשדיך, אי נמי אמרה אין מקודשת. וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל. ולפי זה אפשר דהיכא דחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קידושין, דמקודשת אע"ג דלא שדיך. עכ"ל.
<h2>דף יד:</h2>
מתניתין. אין להאריך בפירושא דמתניתין, דקיימא לן אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, כדאיתא בערכין [כ"ט ע"א] ולקמן פרק האומר [ס"ט ע"א]. וטעמא דבעינן דמצי למקרי ביה עד שנת היובל יעבוד עמך.
<h2>דף טז.</h2>
גמרא. שטרא אדמיה היינו כסף. לאו למימרא היינו כסף ממש ונפיק בעל כרחיה דאדון, דהשתא נקיט מרגניתא דהיינו עבד ויהיב ליה חספא דהיינו שטר. אלא הכי קאמר שאם נתרצה האדון שיעשה לו שטר על דמיו, הא ודאי מדין כסף הוא דמהני.
לימא ליה באפי תרי זיל. כיון דאין גופו קנוי לו למה לי שטרא, הא גופו של גט שחרור הרי את בן חורין או הרי את לעצמך. וכיון שכן למה ליה שטרא, יאמר לו כן על פה ויועיל מדין מחילה, שהרי אין גופו קנוי לו אלא חוב ממון עבודת שש שנים יש לו עליו. ומהא שמעינן דמחילה אינה צריכה קנין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות מכירה [הי"א]. ודאמר לימא ליה באפי תרי לאו למימרא דמחילה צריכה עדים, דהא ודאי כל שמודה שמחל לו אפילו בינו לבינו מהני, דלא איברו סהדי אלא לשקרי. אלא לומר דבהני סגי, ששוב אינו יכול להכחיש. גופו קנוי. לענין שמוסר לו שפחה כנענית ואפילו בעל כרחו והולדות לאדון. הילכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש. ומשום הכי לא מהני ביה מחילה אפילו לענין מעשה ידיו.
<h2>דף יז:</h2>
ולא עם יורשי קונהו. ומדאיצטריך למעוטי בעבד, מכלל דאית ליה יורש.
יחזור לסורו. בשביל ממונו. מלשון [ירמי' ב'] סורי הגפן נכריה, או מלשון [איכה ד'] סורו טמא. ואית דגרסי לסאורו, כדמתרגמינן [תהלים פ"ה] ואל ישובו לכסלה לסאורה. משבאו לרשות הגר אסור להחליפם, דהא מתהני מאיסורי הנאה. ואם איתא דמדאורייתא היה יורש את אביו כי לא באו לרשותו נמי היאך יכול לומר לו וכו', מכי מיית גוי זכה זה בחציין והשתא קא מחליף להו. אלא ש"מ הא דיורש גר את אביו הגוי לאו מדאורייתא הוא, שאינו מתיחס אחר אביו הגוי, וכקטן הנולד מאליו דמי. גוי את הגר. שנתגייר האב. וגר את הגר. אב ובנו שנתגיירו. לא יחזיר לבניו. אם מת האב.
כאן שהורתו וכו'. בשלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו, לפי שמשוה אותו לישראל, וכדאמרינן בסנהדרין [ע"ו ע"ב] במחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה. ובלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו. ואיכא למידק דהא אמרינן פרק מי שמת [ב"ב קמ"ט ע"א] גבי איסור גיורא דהוו ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא, ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה, ומשמע התם שלא היה רוצה רבא להחזירם לו, כדאמרינן התם נפק אודיתא מבי איסור ואקפד רבא ואמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. וי"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הני מילי בבן גר וגיורת, אבל רב מרי בן ישראל[ית] הוה, ולא שדינן ליה בתר אבוה כלל, דקיימא לן [יבמות מ"ה ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, והרי הוא כאילו אינו בנו כלל. ומשום הכי לא הוה ליה לרבא למיחש לרוח חכמים נוחה. ויש מי שפירש בהפך, דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו דלא נפיק מינה חורבא, דמידע ידעי דמתקנתא בלחוד הוא דירית, וכיון דליכא למיחש לחורבא יחזיר. אבל בלידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה משום דנפיק מיניה חורבא דאמרי דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קדש אשת אביו לא תפסי בה קידושין.
<h2>דף יט.</h2>
אומר אדם וכו'. אע"ג דלא דמי לגמרי לההיא דר' יוסי בר יהודה, דהתם אפילו בעל כרחיה דאב מצי ליעד, ובאומר לבתו קטנה צאי מצי למהדר ביה קודם שקבלה הקדושין. והא דמהני בייעוד אפילו בעל כרחיה דאב, היינו משום שכבר מכרה לו, וגזרת הכתוב שמיעדה האב. עד כאן מהרא"ש ז"ל. והך דיוקא אפילו לרבנן סלקא, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי אלא בקידושי ייעוד, דאיכא למימר דמעות הראשונות לקידושין ניתנו וכל היכא דמשכחי רבנן טעמא למהוי קידושי מעליי מעיקרא ואע"ג דלא אשתייר גבה שוה פרוטה לא ניחא להו למנקט טעמא למהוי קידושי גריעי דלא הוו קידושי אלא מהשתא והוא דאשתיור גבה שוה פרוטה. אבל היכא דליכא טעמא דמעות הראשונות לקדושין ניתנו, כגון גבי קידושין דעלמא מודו ליה רבנן לר' יוסי בר יהודה דאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ומשום דר' יוסי בר יהודה קאמר לה דייק לה משמיה, דאי לאו דר' יוסי הוה אמינא על ידי עצמה לכולי עלמא לא. אבל השתא דאמר ר' יוסי, מדר' יוסי נשמע לרבנן. ותמיהא מילתא טובא, היכי דמי, אי דמקנה להו לאביה בשליחותה, קטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו. ואי משום יד, הא אין יד לקטנה כלל לקבל קידושיה וגיטה, ואפילו אין לה אב. ויש מפרשים דלעולם מדין ידה, ואע"ג דקטנה אין לה יד, היינו מדין עצמה, ומ"מ כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה, והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה, הרי ידה כידו, דומה קצת להרשאה בעלמא. ולא מחוור, דאם כן אפילו לאחר מיתת האב, וזה אין הדעת סובלתו, דבהרשאה כשמת המרשה בטלה הרשאתו, הריטב"א ז"ל. והרנב"ר ז"ל כתב, דלא מתורת שליחות, אלא מדין זכיה שתזכה בקידושין לאביה. וא"ת והאמר שמואל בפרק התקבל [גיטין ס"ב ע"ב] דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. י"ל דהכא נמי איהי לדידה היא דזכיא, אלא דאב נמי זכי ממילא, דכיון דכל שבח נעורים לאביה, כל מה שהיא זוכה הרי הוא של אב. ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא לנפשיה, הני מילי כי איכא דעת אחרת מקנה, אבל במציאה וכיוצא בה לא, דהא תנן [שם נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום, עד כאן. והריטב"א ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל, דהכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה. ואע"פ שלא דבר עם המקדש, כיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך, סתמו כפירוש שכך היתה כונתו שכל מי שיתן הכסף בידה תהא מקודשת לו, וכההיא דר' יוסי בר יהודה שלא דבר מתחלה עם המקדש. וכתב הרמ"ה ז"ל, ולא תימא הני מילי היכא דאמר לה צאי וקבלי קידושיך מפלוני דומיא דייעוד. אלא אפילו סתמא נמי הוו קדושי, דמידי הוא טעמא אלא משום דיהיב לה רשותא, אי יהיב לה רשותא סתמא לכל היכא דאקדש לה ברישא הוו קידושי, מידי דהוה אמי שנתן רשות לשלוחו לקדש לו אשה סתם.
מדר' יוסי בר יהודה. שאמר שאין האדון מיעד אמתו אלא אם כן יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא שוה פרוטה, והיא מתקדשת באותה פרוטה שיש לו עליה. אלמא סבירא ליה שמעות הראשונות שקבל האב כשמכרה לאו לקידושין ניתנו, שאם קבלן האב על מנת להתיעד וקידושי ייעוד תלויין באב, אע"ג דליכא שהות ביום נמי, דכיון דאמר תוך שש תתיעדי לי הוי ליה ייעוד למפרע משעת מכירה. אלא ודאי סבירא ליה דלאו לקדושין ניתנו, ואפילו הכי הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתה הו"ל כאומר לה צאי וקבלי קידושיך.
<h2>דף כ:</h2>
בית בבתי ערי חומה. נגאל עד שנה ולא יותר, דכתיב והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו. ובעי אם נתן חצי דמיו בתוך שנה אי מפריק פלגיה או לא. גאולתו משדה אחוזה. דכתיב הכא ימים תהיה גאולתו וכתיב התם ומצא כדי גאולתו. ומשמע כדי גאולה שלמה ולא לחצאין. ואסיקנא מלישנא דברייתא דאמר מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שיפה כחו לגאול מיד ואין לוה וגואל ולא גואל לחצאין. ואתיא כרבנן דהלכתא כותייהו לגבי ר' שמעון. משמע מהכא דאי לאו מטעמא דקרא או מדהקלת בתחלתו שהחמרת בסופו, שהיינו אומרים גואל לחצאין. ולפיכך יש שלמדו מכאן שהממשכן בית ושדה גואל לחצאין. אבל יש מי שאומר דאפילו במקדיש שדה אחוזה דמסקינן בגמרא שגואל לחצאין, לא שיהא יכול לומר תן לי חצי שדי, אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי וחצי. וכיון דאפילו במקדיש שדה אחוזה, דגלי לן קרא בהדיא דגואל לחצאין, אינו יכול לומר תן לי חצי שדה, אחת יכול לדון לממשכן שדהו שלא כל הימנו לומר החזיר לי חציו. ואפילו לפירוש רש"י ז"ל, דסבר בבית בתי ערי חומה ללישנא דאם נגאל לחצאין שאם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה, י"ל דהכא חידוש הוא, דהא מכירה גמורה היא ורחמנא אוקמה אפדיון, וכיון דאקיל רחמנא גבי מוכר לא שנא כולה ולא שנא פלגא. אבל בממשכן דלא אקיל רחמנא גביה מצי אמר בעל המשכונה את לשעבודא דכולהו זוזאי משכנת לי כל השדה. הילכך אפילו יהבת לי פלגי זוזי לא מפריק פלגיה, דאנא לשעבודא דכולה קבלתיה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרק האומר [ס"א ע"א]. ומיהו אם בא לפרוע לחצאין וישאר כל השדה בשעבודו, ודאי יש לו לקבל, דהא אמרינן [ב"מ ע"ז ע"ב] דמאן דאוזיף לחבריה ופרע ליה זוזא זוזא פרעון הוי, הרנב"ר ז"ל.
<h2>דף כב:</h2>
מתניתין. עבד כנעני. זה שהיה יליד בית או שקנאו מאביו גוי והוטבל לשם עבדות כדכתיב וגם מבני התושבים. וכל אומות בכלל כנעני, שכל עבדים נקראים על שם כנען, דכתיב ביה עבד עבדים. נקנה בכסף. דכתיב בהו לרשת אחוזה, אתקש לשדה אחוזה, מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבדים כן, ואפילו אם לא טבלו. כיצד בכסף, הלוקח נותן למוכר כסף או שוה כסף ואומר לו עבדך קנוי לי עבדך מכור לי על דעת כן, נקנה העבד ללוקח בכל מקום שהוא. אבל בשטר, המוכר כותב ללוקח על הנייר או על החרס עבדי מכור לך עבדי קנוי לך, אחר שפסק דמים וקבל הלוקח השטר, הרי זה מכור וקנוי. ואע"ג דבקדושין קונה כותב התם מענינא דקרא דכתיב כי יקח, בלוקח תלה רחמנא, ואילו גבי שדה אחוזה כתיב ומכר מאחוזתו, במוכר תלה רחמנא.
ובחזקה. כדמפרש בגמרא התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו, או שאר תשמישין שעבד עושה לרבו בתשמיש גופו. אבל עשה לו מלאכות אחרות כגון שתפר לו או שנכש או עדר עמו לא קנאו, שאין זה אלא אכילת פירות, וחזקה דומיא דקרקע בעינן שאינה אכילת פירות אלא תיקון בגופה של קרקע כגון נעל וגדר וכו', או תשמיש גופו שמשתמש בגופה של קרקע כמציע מצעות וישב שם, כדדרשינן [כ"ו ע"א] מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה. ואע"פ שאמרו בירושלמי [פ"א ה"ד] המוכר בית לחבירו כיון שצבר פירותיו לתוכו קנאו, בהא פליגי אגמרא דילן כי היכי דפליג נמי בענין מסירת מפתח דהתם אמר קונה ובגמרא דילן מוכח בבבא קמא [נ"ב ע"א] דמסירת מפתח אינה קונה לגמרי ולא קאי אלא במקום לך חזק וקנה. ואנן אגמרא דילן סמכינן, ושלשה מיני חזקות נאמרו בתלמוד, האחת חזקת קנין האמור בכאן וגבי קרקע הנקנה בחזקה על הדרך שאמרנו, והשני חזקת ראיה שהיא ראיה על הקנין והיינו כל חזקה שבפרק חזקת, והשלישי חזקת ירידה לקרקע בתורת שלו כההיא דאמרינן [שם ט' ע"א] משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ופרישנא דהיינו מכי דייש אמצרי, הריטב"א ז"ל.
דברי רבי מאיר. טעמא דר' מאיר מפרש בגמרא. ולית הלכתא כותיה לגבי חכמים, דיחיד ורבים הלכה כרבים. בכסף על ידי עצמו. כלומר אף על ידי עצמו, דאי אקני ליה אחר מנה ואמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו מהני תנאיה ולא זכה בו רבו, דעבד ממונא דנפשיה קא יהיב ליה. הילכך יוצא בו לחירות. וכל שכן אי אקני ליה בכגון שתצא בו לחירות, דעבד גופי' לא אקני ליה אלא על מנת שתצא בו, וכל שכן על ידי אחרים דלא קנייה עבד כסף זה מעולם. וכן בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים. על ידי עצמו דגטו וידו באין כאחד. ועל ידי אחרים רבנן לטעמייהו דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות. וזכין לאדם שלא בפניו הילכך אפילו נשרף הגט ביד האחר יוצא עבד לחירות. ודוקא דאמר ליה זכה בשטר שחרור זה לעבדי, אבל אמר ליה תן, אם לא הגיע ליד העבד לא יצא בו לחירות. והא דקיימא לן [גיטין י"א ע"ב] כל האומר תנו כאומר זכו דמי, היינו דאם רצה האדון לחזור בו אינו יכול, דכמאן דאמר ליה זכה על מנת שתתנהו לו דמי. והכי קאמרי רבנן לר' מאיר אף בכסף אף על ידי עצמו. ובשטר על ידי אחרים. מוקמינן לה בגמרא דר' שמעון בן אלעזר היא דלית ליה גטו וידו באין כאחד. ולית הלכתא כותיה. ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דברי הכל היא, דאי אקנו ליה לעבד כסף בלא תנאי כלל קנה עבד, ומגו דקני עבד קנה רבו. ובגמרא מפורש יותר.
גמרא. אף בחליפין. נקנה העבד. דליתא במטלטלין. כסף ושטר וחזקה. ואשמעינן דאפילו הכי מקני בעבד, אבל חליפין כיון דקנו במקרקעי ובמטלטלי פשיטא דמקנו בעבד ממה נפשך. ואם קונה עצמו בחליפין, פלוגתא דרבואתא ז"ל. והריטב"א ז"ל סובר דנהי דהוה מהני חליפין לענין כסף שבו, לענין איסור שלו לא מהני, דקנין קיום דברים בעלמא אתא. תקפו. בחזקה. קראו והביאו אצלו לא קנאו. דמדעתיה אזל ואין זו משיכה. כיון שעקרה יד ורגל קנאה. דכיון דעקרה יד ורגל הנך נמי למעקר קיימי. אדעתא דמרה. אותו שהיא מכרת קולו הוא מרה, ואין לה דעת ללכת מרצונה אלא כמו שהרגילוה דכי קרו לה אתיא. עבד קטן. אין לו דעת, ואם קראו לשם קניה ובא אצלו קנאו. כתב הרמ"ה ז"ל, ומסתברא דהני מילי דלא מטי לעונת פעוטות, אבל מטי לעונת פעוטות דאית בהו חורפא כיון דאדעתא דנפשיה אזיל להא מילתא כגדול דמי. התיר לו מנעלו. העבד ללוקח. גדרו. גראטאר בלע"ז. שהגבהה קונה בכל מקום. וקיימא לן כר' שמעון, דהא אפילו במשיכה הוא נקנה כשמואל וכל שכן בהגבהה דעדיפא טפי. ומיהו דוקא הגבהה, שהאדון נהנה והעבד מצטער. אבל זה נהנה וזה נהנה [לא], כדאמרינן בגמרא דשפחה כנענית אינה נקנית בביאה אע"ג דמגבהה ליה כיון שגם היא נהנית. וכתב הרנב"ר ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דחזקה דהכא החזקה שיהנה האדון בגופו של עבד, לאפוקי אם בשל קדרה לרבו או אפה לו את הפת, דאכילת פירות הוא, וכדפירשתי במתניתין. אבל הרב בעל העיטור ז"ל סמך על הירושלמי [פ"א ה"ד], וכן הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות מכירה [הט"ו], שאכילת פירות קונה בקרקעות. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל.
הנדואה. מארץ כוש מתרגמינן הנדוא. דתקיף ליה עלמא. גוסס למות. שלוף לי מסאני ואמטינהו לגו ביתאי. לקנותו בחזקה היה מתכוין, שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו.
<h2>דף כג.</h2>
איכא דאמרי גדול היה. העבד, והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר. לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו. לעבדות. שלא יהא העבד בלי אדון אפילו רגע אחד. קטן היה וכאבא שאול. ואילו הוה גדול לא הוה מהניא ביה חזקה, דאילו מחיים ברשות אחר הוא, ואילו לאחר מיתה הרי הוא זוכה בעצמו. אלא קטן הוה ובחזקה דלאחר מיתה קניה. ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קניה, כיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה. אלא כדי להראות לכל שהוא היה רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה, כיון שהוא היה מהפך לזכות בו. ועוד שבתוך שימושו ימות האדון, ונמצא זוכה בו מחמת שימושו שלאחר מיתה. ומשום האי עובדא פסק הריא"ף ז"ל בפרק השולח [גיטין ל"ט ע"א] כר' יעקב בר אידי. וכמו שכתוב שם.
<h2>דף כג:</h2>
שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן. ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שהכהן מותר להקריב קרבנותיו. והא מילתא איבעיא בנדרים [ל"ה ע"ב]. אנן לא מצינן עבדי. דישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל, שיהיו הם עובדים את העבודה לא בשביל עצמם ולא בשביל אחרים. הילכך שיהיו כהנים שלוחי דידן אי אפשר. ולפיכך עבד כנעני לרבי שמעון בן אלעזר דלא מצי לקבל גטו מיד רבו שלו משום דלא סבירא ליה גטו וידו באין כאחד אלא על ידי אחרים דוקא, מכל מקום הואיל שיכול לקבל גטו של חבירו מיד רבו של חבירו יכול למנות שליח לקבל גטו מיד רבו שלו, דהא שייך בתורת שליחות גט.
ואמר לו על מנת שתצא בו לחירות. דעת רבינו אלפסי ז"ל דאילו אמר לעבד על מנת שאין לרבך רשות בו בלחוד קנה רבו. ומשום הכי כתב כן כר' אלעזר. ובאשה אם נתנו לה מתנה ואמרו לה על מנת שאין לבעליך רשות בה היא קנתה ואין לבעל רשות באותה מתנה, כשמואל דאמר הכי התם פרק בתרא דנדרים [פ"ח ע"א], דתנן המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות הללו נתונין לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך, ואתמר עלה אמר רב לא שנו אלא שאמר לה מה שאת נותנת לפיך, אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. וכתב הריטב"א ז"ל דמה שתרצי עשי לאו דוקא, אלא כל שאומר על מנת שאין לבעליך רשות בה בהכי סגי, דהיינו מה שתרצי עשי. אלא [משום] דרב נקטיה מה שאת נותנת לפיך ונקט שמואל סירכא דלישנא דרב. וכן נראה דעת התוספות ודעת הרמב"ן ז"ל. וכן מצאתי לרבינו מאיר הלוי [רמ"ה סנהדרין ע"א ע"א] ז"ל. והכי סוגיין בעלמא, דאמרינן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין שם] אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, ופרכינן אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה, ופרקינן דיהיב לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בו. אבל מדברי הרמב"ם [ה' נדרים פ"ז הי"ז] ז"ל נראה דדוקא בעינן שיאמר לה אלא מה שתרצי עשי. וכן פסק ז"ל. אלא שהדעת מכרעת יותר כסברא הראשונה. והרמב"ם [ה' זכיה פ"ג ה"ד] ז"ל והרמב"ן ז"ל וגם הנגיד בשם רב עמרם ז"ל פסקו כשמואל דהלכתא כותיה בדיני. ועיקר האי פלוגתא בממונא תליא, שכל שקנה הבעל אסור במודר הנאה וכל שלא קנה מותר. והיינו דנקטי רב ושמואל בלישנייהו קנה יתהון בעל או לא קנה, ולא אמרו אסור או מותר. והרבה מן המפרשים ז"ל כתבו דבעבד נמי היכא דנתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו סגי בהכי, וכדאמרן באשה. וכל היכא דאמר לאשה או לעבד על מנת שיעשו ממתנה זו דבר ידוע, עבד ואשה קנו אבל האדון והבעל לא קנו. ואע"ג דלא אמר להו על מנת שאין לרבך או לבעליך רשות בהן. אבל לא אמר להו על מנת, אע"ג דאקני להו לדבר ידוע, קנה עבד וקנה רבו קנתה אשה וקנה בעלה. דכיון דאית להו רשותא לשנויי לדברים אחרים כמאן דאקני להו בסתמא דמי. וראיה מהא דתניא [ב"מ ע"ח ע"ב] הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית, טלית לא יקח בו חלוק, ור' מאיר היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. וליתא, דרבנן פליגי עליה ור"ג דמגבית פורים וכו'. וכבר אידחיא הא דר' מאיר ממתניתין דהגוזל קמא לצבוע לו שחור וצבעו אדום. כתב הריטב"א ז"ל בשם הרמ"ה [סנהדרין ע"א ע"א] ז"ל דכי היכי דאמרן שהנותן מתנה לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה קנתה אשה ולא בעלה, כן הנותן מתנה לשום אדם על מנת שלא ישתעבד לכתובת אשתו או לבעלי חובותיו מהני תנאה, ואין בעלי חובותיו באין ונפרעין. וגם רבינו הרא"ה כן הורה לי ע"כ. והא דמשוינן הכא עבד לאשה, היינו לענין שהבעל זוכה במה שקנתה היא, כמו שהרב זוכה במה שקנה העבד. אבל אין הזכויות שוות, דכל חד וחד כדיניה. דאילו עבד נתן לו רבו או אחר מתנה לא קנה כלל. ואילו אשה נתן לה בעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות, כדאיתא בפרק חזקת [ב"ב נ"א ע"ב]. נתן לה אחר קנתה והבעל אוכל פירות, כדאיתא בירושלמי פרק מציאת האשה [כתובות פ"ו ה"א] ובפרק הכותב [שם פ"ט ה"א]. שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב פרק בן סורר [סנהדרין שם] שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל, שהרי מפורש בירושלמי [שם פ"ו ה"א] מה טעם אמרו מציאת האשה לבעלה א"ר יוסה שלא תהא אשה מברחת זהובים מיד בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה.
[לשון הרי"ף] ואע"פ שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד וכו', נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל דדוקא שלא מדעתו, אבל בעל כרחו לא, דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו, הני מילי דכי שמע נתרצה או שתק, אבל בעומד וצווח כששמע לא, כדמוכח בהדיא פרק ב' דחולין [ל"ט ע"ב]. וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות עבדים [ה"ב]. אבל אחרים כתבו דדוקא בשטר הוי הדין כן משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו, אבל כסף דקבלת רבו גרמה לו לא אשכחן דפליגי רבנן עליה דרבי מאיר דאמר בכסף כי היכי דקני ליה רביה בעל כרחיה מקני ליה נמי בעל כרחיה.
<h2>דף כד.</h2>
ראשי אברים. עשרים וארבעה. ואלו הן, ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים דהיינו שפת האוזן, וראש החוטם, וראש הגויה דהיינו הגיד, ובאשה ראשי דדיה ר' יהודה אומר אף שבאיש. לענין נגעים פליגי דתנא קמא סבר דראשי דדין באיש מטמאין משום מחיה שהרי נראה הנגע כולו כאחד ואין למעוטי משום לכל מראה עיני הכהן. אבל לענין עבד תנן בכולן עבד יוצא בהן לחירות, והוא הדין לשאר איברים שבגלוי ואינן חוזרין ואע"פ שאין האבר בטל ממלאכתו, כדאסיקנא בגמרא [ע"ב] שאם תלש רבו בזקנו ודלדל בו עצם ואין סופו לחזור עבד יוצא בו לחירות, ואם היה סופו לחזור אע"פ שבטלו ממלאכתו זמן מרובה כגון הכה על ידו וצמתה אין עבד יוצא בו לחירות. רבי אומר אף על הסירוס. אם סירס ביציו עבד יוצא בהן לחירות, דמומין שבגלוי נינהו שהרי ניכרין מבחוץ. דאי סירוס דגיד, הא תנא ליה וראש הגויה. בן עזאי אומר אף הלשון. שדרכו ליראות כשהוא מדבר, ומום שבגלוי הוא. [בכולן]. אעשרים וארבעה איברים קאי.
<h2>דף כד:</h2>
וצריך גט שחרור. להתירו בבת חורין. שהתורה זכתה לו. דכתיבי קראי בהדיא. הואיל ומדרש חכמים הוא. וחיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, שאין המדרש ידוע לכל. כך פירש ר"ת ז"ל. ופסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרבי עקיבא, דרבי טרפון חבירו הוא וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו. ואע"ג דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי רבי טרפון בשן ועין, לא סמכינן אהא. דלא קיימא לן כל מקום ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע אלא במתניתין, אבל בברייתא לא. דגרסינן בפרק כירה [שבת מ' ע"א] לענין הא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין וכו' הני מילי במתניתין וכו'. כתבו הריטב"א והרנב"ר ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל טעמא לפסק הרב ז"ל, דהא קנסא הוא ולא מגבינן ליה בחוצה לארץ. ואמרו דאע"ג דלא מגבינן קנסות בחוצה לארץ, הא קיימא לן [ב"ק ט"ו ע"ב] דאי תפס לא מפקינן מיניה. הכא נמי מכיון שהפיל שן עבדו הרי תפס העבד בעצמו ואינו יכול להשתעבד בו. שאפילו למאן דאמר צריך גט שחרור, היינו לאפקועי איסורא מיניה, אבל שעבוד דקנין כספו כבר פקע בראשי אברים. הילכך זכה העבד בעצמו. ואע"ג דמודה בקנס פטור, התם הוא כשמודה בבית דין סמוך הראוי לדון דיני קנסות, אבל אנן הדיוטות אנן ואין הודאתו בפנינו כלום, וכהודאה חוץ לבית דין היא. וכל שכן דקיימא לן [שם ע"ה ע"א] דהודה ואחר כך באו עדים חייב. ואפילו למאן דאמר אין צריך גט שחרור מודה הוא דבזמן הזה דליכא בית דין סמוכין שצריך גט שחרור, דבפרק (החובל) [מרובה (שם ע"ד ע"א)] מוכח בהדיא דלא קנה עבד נפשיה משעת חבלה אלא משעת העמדה בדין. וכיון דליכא בית דין ליכא העמדה בדין. הילכך כיון דלא מצי נסיב שפחה, דהא לאו עבד הוא, וגם לא בת חורין בלא גט שחרור, משמתינן לרבו עד דכתיב ליה גיטא דחירותא, כדין מפקיר עבדו.
על אזנו וחרשה. אע"פ שאינו מום בקרבן וגם בכהן אינו פוסל מטעם מום, בעבד שאני כל שהוא מום שבגלוי ואינו חוזר לא גרע משן. כנגד עינו. שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש. כיון דבר דעת הוא. מדעתו נבעת, שנותן לב אל פחד הקול הבא פתאום, הילכך אע"ג דקלא מילתא היא כדאמרינן בגמרא דסוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק הכא פטור. וכהתה. לא נסמית לגמרי, שהרי רואה במקצת. עינו כהויה. וסמאה לגמרי. כתב הרנב"ר ז"ל, משמע לי דדוקא סמאה לגמרי, הא לאו הכי אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש בה אין עבד יוצא בהן לחירות, דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש בה או מנהורא כחישא שהיה יכול להשתמש בה לסמיות עיניה לגמרי. אבל מנהורא כחישא דיכול להשתמש לשאינו יכול להשתמש לא סגי. והכי מוכח בצריכותי' דעבדינן בגמרא עכ"ל.
חתור לי שני. לנקרה ולגרר סביב מושבה. ושחתה וכו'. בגמרא אמרינן דהאי קרא מוקי ליה תנא קמא להושיט ידו למעי שפחתו להוציא עובר שבמעיה וסימא עין העובר דפטור לפי שלא נתכוין לעין כלל, אבל כחול לי עיני כיון שנתכוין לעין אע"פ שלא נתכוין לשחתה חייב. ומיהו מפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב] דאמרינן היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזיקין חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן, משמע דתרתי למעליותא בעינן, שיתכוין לטובה כי הכא לרפואת שפחתו, ועוד אחרת שלא נתכוין לאותו אבר. ואילו באבן נהי דלא נתכוין לאותו אבר מ"מ לא נתכוין לטובה. והכא בשמעתין נהי דנתכוין לטובה מ"מ נתכוין לאותו אבר. וחטטה. הוציאה לחוץ. שנספרת על גב היד. בשורת שאר אצבעות.
<h2>דף כה:</h2>
מתניתין. נקנית במסירה. אף במסירה קאמר, דכיון דמשיכה קניה חשובה היא יותר ממסירה, שהרי מסירה אינה קונה אלא דוקא בדברים כבדים שאין דרכם במשיכה כספינה וכיוצא בה וברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לפי שאי אפשר לקנות במשיכה שם דלא אתיא לרשותיה וכיון דאי אפשר במשיכה תקנו חכמים שיקנה במסירה, אבל היכא דאפשר במשיכה לא תקנו שם מסירה, כי היכי דבמקום שאפשר בהגבהה לא תקנו משיכה דאין קנין השפל קונה במקום שתקנו עליון ממנו. ושלשה קנינים הם, גדול שבכולם הגבהה שהיא קונה אפילו בדברים כבדים כדמוכח פרק הספינה [ב"ב ע"ו ע"א], וכדאמרינן הכא בגמרא פיל לרבי שמעון נקנה בחבילי זמורות שעולה על גביהן והויא הגבהה, והרי פיל אין דרכו להגביה. אלא שבדברים שדרכן להגביה דאמרינן [שם פ"ו ע"א] שנקנין בהגבהה, היינו לומר שאין נקנין אלא בהגבהה דוקא. ואע"ג דמצינו [לקמן מ"ז ע"ב] שטר שנקנה בכתיבה ומסירה, מסירה האמורה בשטרות אינה כשאר מסירה, אלא הגבהה היא, שאילו אחז בשטר בראשו כעין בהמה וספינה ולא הגביהו לא קנאו. אלא לפי שאין דרך שטרות להיות בקרקע ולהגביהם משם, אלא נמסרים מיד ליד קרי תלמודא להגבהה דידהו מסירה. והקנין השני משיכה שנקנה בכל ענינים בינוניים, ועדיפא ממסירה כדמוכח פרק הספינה [ב"ב ע"ו ע"א], דתניא התם ספינה נקנית במסירה דברי ר' וחכמים אומרים לא קנה עד שימשכנה. מדקאמר עד, משמע דמשיכה עדיפא. ועוד אמרינן התם אי ר' תקני נמי במסירה, כלומר למה לי משיכה תקני אף במסירה. והקנין השלישי היותר גרוע הוא מסירה, שאינו נקנה אלא בדברים הכבדים וברשויות שאי אפשר במשיכ' וכדאמרן. וקיימא לן כרבנן דברייתא דאמרי דבהמה גסה אפשר למשכה ולהביאה לסימטא לקנותה במשיכה, הילכך אין נקנית אלא במשיכה. והא דתניא [כ"ב ע"ב] כיצד במסירה אחזה בטלפה או בשערה וכו', ההיא אליבא דר' מאיר דמתניתין איתניא, ולית הלכתא כותיה. מעתה לא משכחת מסירה קונה אלא בספינה וכיוצא בה. זו שיטת רבינו אלפסי ז"ל ותלמידו הרב בן מגש ז"ל [ב"ב ע"ו ע"א] והרמב"ם ז"ל [ה' מכירה פ"ג ה"ג] ורבינו שמואל [ב"ב שם] ורבני ספרד האחרונים ז"ל. והיא הנכונה בעיני רבינו הגדול [רמב"ן כאן] ומורי רבינו ז"ל, הריטב"א ז"ל. וכתב עוד ז"ל, שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה, אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה, והרי הוא כאילו אמר שיקנה באמירה בעלמא שאינו קונה. ולא אמרו בגמרא ואי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינו לקנות אלא שבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתייהו עד שיכתוב השטר, ולפיכך אם פירש שיקנה בכסף וסמכא דעתיה בהכי קונה כדינו. אבל כשאומר שיקנה במסירה במקום שדינו במשיכה או בהגבהה לא כל הימנו. ולא עוד אלא שמונעו שלא יקנה אלא במסירה, דקיימא לן כמאן דאמר [ב"ב ע"ו ע"ב] קפידא הוי ואינו קונה אף במשיכה והגבהה. ואי קשיא לך הא דאמרינן התם [שם פ"ו ע"א] כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי אמר ליה קני קני, דמשמע דאי פריש מהני, הא לא קשיא דהתם כיון דאמר ליה מוכר קני ברשותי נעשה כמשאיל לו מקום בחצירו להניח שם כליו, והוי ליה כליו של לוקח ברשות לוקח. הא אילו אמר ליה מוכר דליקני ליה כליו ברשות הרבים לא קני. וזה מבואר עכ"ל. וכן כתב הרנב"ר ז"ל. ומשיכה והגבהה כל שהן מחמתו סגי כאילו עשה בידיו ממש, וכדאמרינן [כ"ב ע"ב] גבי משיכה קורא לה והיא באה. וגבי הגבהה פרק שלוח הקן [חולין קמ"ב ע"ב] אמרינן זיל טרוף אקן כי היכי דליתגבהו ותקנינהו. ודין מסירה העלו המפרשים ז"ל שאין צריך שימסרנה לו מיד ליד, אלא במצותו של מוכר סגי. ובפרק הספינה [ב"ב ע"ו ע"ב] הכי אמרינן אי דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי דקני, כלומר מדין מסירה. ודין הגבהה העלו הם ז"ל דאם מגביה מן הקרקע טפח סגי, כדאמרינן גבי עירוב [עירובין ע"ט ע"ב]. וכן משמע ממאי דאיתמר בירושלמי [ב"ק פ"ג ה"ד] עלה דההופך את הגלל שאם נתכוין לזכות בה הוי ליה בורו וחייב בנזקיו, וכל הפיכה פחות משלשה משמע, ואמרינן עלה מילתיה דחזקיה אמרה המטלטלין נקנין בהפיכה. אלמא בקנין הגבהת מטלטלין לא בעינן שלשה. וכיון דבעירוב חזינן דסגי בטפח אוקמוה אטפח.
גמרא. זו וזו. הדקה והגסה. וכי האי תנא סבירא ליה לרב. והכי הלכתא.
<h2>דף כו.</h2>
מתניתין. שיש להם אחריות. היינו קרקעות, שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחבירו עליהן סומך, לפי שקיימין ועומדין. ובחזקה. רפק בהו פורתא או דש המצרים או נעל וגדר ופרץ כל שהו. ובגמרא ילפינן להו לכסף ושטר וחזקה מקראי. אלא במשיכה. לאו דוקא, דהוא הדין במסירה או בהגבהה כל חד וחד כדיניה. והגבהה קונה בכל דבר, ולא נקט משיכה אלא לאפוקי כסף ושטר וחזקה דאיירי רישא בקרקעות. ונקט משיכה מפני שנוהג קנינה יותר, לפי שהיא בדברים בינוניים שאינם לא קלים ולא כבדים.
מתניתין. נקנין עם וכו'. אם מכר מטלטלין עם הקרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה קנינים האמורים למעלה נקנין המטלטלין עמה. וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא. את הנכסים שיש להם אחריות. דהיינו מקרקעי. לישבע עליהן. ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן, כדנפקא לן בשבועות [מ"ב ע"ב] היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב להשבע על המטלטלין זוקקין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולא אב"ד.
גמרא. לא שנו. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה. אבל במקום שרגילין לכתוב שטר מכירה לא קנה. דכיון דרגילי בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא בידיה, ועיקר דעתו לקנותן על השטר הוא. והא דרב בין אכסף בין אחזקה קאי, שלא קנה באחד מהם ולא בשניהם יחד במקום שכותבין עד שיכתוב וימסור את השטר, ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי, דמילתא פסיקתא קאמר. ולא שנא שטרי ראיה, כלומר שמודה שמכר, דודאי שטר כזה אינו קונה. ולא שנא שטרי קניה, כלומר שלשון השטר בענין שקונה בעצמו, שכותב לו שדי מכורה לך, בכל גונא לא קנה עד שיכתוב וימסור את השטר. והא דאמרינן פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב] אי לא עייל ונפיק אזוזי קני, ההיא במקום שאין כותבין. אמר המחבר, ואיכא מאן דאמר דאין לאחר חזקה כלום ואפילו בלא דמים נמי קנה, והדמים אצלו חוב, אלא אם כן פירש עד שיתן דמים או בדעייל ונפיק אזוזי. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. בחידושי (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל. ועוד שם, שאני חזקה דכיון דאחתיה בגויה ולא עייל ונפיק אזוזי הוי ליה כאילו פירש בחזקה תקני. ומה שאנו כותבין בשטרי דידן מכרתי ונתתי, לשון עבר, שטר קנין הוא, ולחזק הדבר כותבין כך. כמו [בראשית כ"ג] נתתי כסף השדה. וראיה מפרק השולח [גיטין מ' ע"ב] נתתי שדה פלונית לפלוני ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר, כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה. ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה. דא"כ באמירה בעלמא סגי. וכן דעת הרשב"א ז"ל, הרנב"ר ז"ל. והא דאמרינן לקמן חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, ומיירי במקום שכותבין כמו שהעלו ז"ל, ההיא בשטר מתנה, דהתם אפילו במקום שכותבין את השטר קנה לאלתר בחזקה או בקנין, דמאותה שעה גמר ויהיב. אבל במכר כל זמן שלא נכתב השטר בעי לאמלוכי. כתב הריטב"א ז"ל, ובשטר מלוה שיש בה קנין אומר מורי נ"ר, דדינה כשטר מתנה, ומשעת קנין זכה בין ילוה בין לא ילוה, ואע"פ שלא הגיע לידו השטר מעולם. אא"כ עייל ונפיק אזוזי, דהשתא ודאי לא קנה עד שהגיע השטר לידו. אבל כל היכא דלא נפיק ועייל אזוזי, כיון דיזיף וקנו מיניה גמר והקנה, דמכירת קרקע הוא דבעי לאמלוכי, שאין אדם מוכר קרקע אלא מחמת אונס דדחיקא ליה שעתא, ודילמא לא מצטרכי ליה הני זוזי. אבל דמלוה ומתנה לא. אמר המחבר, הסכימו האחרונים ז"ל עם הראב"ד ז"ל שכתב דדין עייל ונפיק אזוזי אפילו בשהרחיב לו הזמן הוא, דכי מטי זמניה עייל ונפיק אזוזי לא קני. דטעמא דנפיק ועייל אזוזי דלא קנה, היינו טעמא משום דמוכחא מילתא דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא גמר ומקנה עד דפרע ליה, הכא נמי משום זוזי דאיצטריכו ליה לההוא זמנא זבין, דהא כי מטי זמניה לאלתר נפיק ועייל עלייהו. וכן כתב הרנב"ר ז"ל דלא שנא קנאו בכסף או בחזקה וחליפין כל היכא דנפיק ועייל אזוזי לא קנה אלא אם כן התנה. ושטר משכונה, גופה דארעא בתר מלוה גריר, והמלוה עיקר, הילכך דינה כמלוה דעלמא ומשעת קנין זכה.
ובמקום שאין כותבין את השטר דאמרן שקונין בכסף ונתן מקצת דמים, דיניו מפורשין פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב]. והם ארבעה דרכים. הדרך האחד, היכא דאמר ליה ערבונו יקן קנה כנגד ערבונו, לא פחות ולא יותר, ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי. ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה, ואפילו בדבר שאין בו דין חלוקה, דהכי משמע לישנא דערבוני יקן. ונוטל כחוש, דומיא דמוכר חצי שדהו [ב"ב ק"ז ע"ב], שהלוקח נוטל כחוש. הדרך השני, דיהיב מקצת מעות, ולא אמר ערבוני יקן, ונתנו על דבר ידוע, כגון על מקצת השדה, או שלקח ממנו עשר שדות באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז על שדה אחת או מקצתו, ושיקנה בהם הכל. אם הוא שדה אחת קנאו כולו. אבל אינו קונה בדמי קרקע אחד קרקע אחרת. והיינו דאמרינן לקמן [כ"ז ע"א] יפה כח חזקה מכח שניהם דאילו חזקה לקח עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן, מה שאין כן בכסף ושטר דבכסף ושטר של קרקע זה אין קונין קרקע אחר, ואפילו לא נפיק ועייל אזוזי. הדרך השלישי, היכא דיהיב דמים סתם שלא על מקום מסויים ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו. ויד החוזר בו על התחתונה, שאם המוכר חוזר בו רצה לוקח נוטל קרקע כנגד מעותיו ומקיים המקח כנגדם. ונוטל כשער המקח, כיון שמקיים אותו. ונוטל כחוש כלוקח חצי שדה. רצה מבטל כל המקח ואומר לו תן לי מעותי. ואם אין מעות למוכר מגבה לו קרקע כנגד מעותיו מעידית שבנכסיו, שעשאוהו כמזיק, מפני שזה הוזק בנכסיו בהבטחתו. וכדאמרינן התם [ב"מ ע"ז ע"א] מהיכן מגבהו מן העידית. וכי אתו לידי גוביאנא שמין כשער של עכשיו. ואם הלוקח חוזר בו מן השאר ידו על התחתונה, רצה מוכר אומר לו הילך מעותיך ותתבטל המקח כולו. ואם אין לו מעות מגבהו מן הזבורית כבעל חוב אדינא דאורייתא דבדידיה לא תקון רבנן ושמין כשער של עכשיו. רצה אומר לו טול קרקע כנגד מעותיך ונותן לו כחוש וכשעת המקח. מיהו אינו נוטל קרקע כנגד מעותיו לעולם אלא כשיש בו דבר הראוי ונשאר למוכר דבר הראוי. הא לאו הכי לא, דלאו אדעת דגוד או איגוד נחתו, חוץ מערבוני יקן כדאמרן. וכל מה שמכר לו שדות הרבה ונוטל כנגד מעותיו אינו נותן לו במפוזר במקומות הרבה אלא במכונס במקום אחד אם מספיק, ואם לאו בשתים, ואם אין מספיק בשתים בשלש, וכן לעולם. אבל נותן לו מן הכחוש כרצונו. הדרך הרביעי, מוכר שדהו מפני רעתה, דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי כשנתן קצת דמים סתם קנה הכל, עד כאן לשון הריטב"א ז"ל בדרכים אלו. ואיכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קניה. הילכך השתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי. ולשון שטר קניה שדי מכורה לך שדי נתונה לך. ויש חולקין רבים.
ואי פריש פריש. שהתנה אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה לי שטרי. אי בעינא וכו'. להכי אמר תרווייהו, שיהא הוא יכול לחזור בו ולא המוכר, כדמפרש ואזיל, שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי, ואם הוא בא לחזור יאמר אני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבא השטר, וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי. ודוקא דאתני הכי מקמי דיהיב זוזי, אי נמי בעינן מתן מעות. אבל בתר הכי לא מהני ליה תנאיה. דאי מקום שכותבין את השטר הוא כי יהיב זוזי לא קני ליה מעותיו דהא לא אתני. והשתא דקא מתנה הא לא קא יהיב ולא מידי ובמאי קני. ואי מקום שאין כותבין את השטר הוא, מעידנא דיהיב זוזי קנו ליה מעותיו ותנאה בתר הכי מאי מהני, הרמ"ה ז"ל.
אמר המחבר, דיני שטר. האחד, מתנה או מוכר שדהו מפני רעתה שקונה בשטר הקנאה או בשטר ראיה והקנאה לחוד. השני, במוכר שדה דעלמא, במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל עד שיתן לו כל הדמים. וכשנותן כל הדמים קנה אפילו במלוה. השלישי, במקום שאין כותבין את השטר לא קנה הכל עד שיתן לו את הדמים ואפילו דמים של מלוה. אבל מ"מ קונה הוא כנגד מעותיו מדין כסף כדינו. כשנתן לו כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. ובדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו, כפי הדרכים שכתבנו למעלה. עכ"ל הריטב"א ז"ל ע"כ.
פיסקא. לא קנה עד שיתן דמים. דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמי. ואע"ג דקביל דמי נמי בעי שטרא, אלא היכא דפריש כדאמרינן לעיל. אע"פ שאין בהם שוה פרוטה. דסד"א דכל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי (אדם) [אגב] דגבי קדושין נקט לעיל אע"פ שאין בהם שוה פרוטה תנא ליה הכא. ולאו דוקא, דכיון דמוכר יהיב ליה ללוקח מה לי שוה מה לי אינו שוה. הרי זו מכורה ונתונה. בגמרא יליף קנין שטר דכתיב ואקח את ספר המקנה. קס"ד או או קתני. מפני רעתה. דניחא ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא לימצי למהדר ביה ואנן סהדי דניחא ליה נמי ללוקח דזבנת קנית. רב אשי אמר. הך מתני' בנותן מיירי, וכולה חדא היא. ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך, ליפות את כחו, שאם יגבה בעל חובו של נותן ישוב עליו לגבות ממנו דמים המפורשים. ומדאמרינן סתמא דבמכר לא קנה עד שיתן דמים, משמע דאע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן לו דמים אע"פ שכתב לו את השטר. ואיכא למידק מדאמר רבא פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב] האי מאן דמזבן מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה לא עייל ונפיק אזוזי קנה. אלמא כל שקנה באחד מדרכי ההקנאות, כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי קנה. איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה, דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפילו הכי מוכר לא עייל ונפיק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקני. אבל בקנין שטר לא מוכחא מילתא, דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה ליה דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעותי. ומשום הכי אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים. והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברגלוני ז"ל דפלוגתא היא ביני ריבואתא, איכא מאן דאמר דדמיא כשטר ולא קנה עד שיתן דמים. ואיכא מאן דאמר דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני. והכי נמי מסתברא מדאמרינן בפ"ק דבבא מציעא [ט"ז ע"ב] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואם איתא דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דילמא לא יהיב דמי. אלא ש"מ דבלא דמים נמי קנה. וכי תימא ולטעמיך ליחוש דילמא עייל ונפיק אזוזי דבכה"ג ודאי בקנין לא קנה, דאפילו בחזקה נמי לא קנה. לאו קושיא היא, דמסתמא אמרינן דאם איתא דהוה עייל ונפיק אזוזי קלא הוה ליה למילתא. ודאמרינן לא קנה עד שיתן דמים, איכא מ"ד דדוקא כל הדמים, אבל במקצת דמים אפילו לא עייל ונפיק אזוזי לא קנה, דכי אמרינן [שם ע"ז ע"ב] דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי, הני מילי בנותן מקצת דמים לשם קנין, דכיון שקבלם לשם קנין ולא עייל ונפיק אשאר גלי אדעתיה דניחא ליה דליקני בהכי. אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו, שהרי בשטר הוא קונה, אלא לשם פרעון נתנו. ולפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהם. ולפיכך יש לומר שאפילו כנגד מעותיו אינו קונה. דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לקנות בו מקצת השדה, שעל כל השדה נכתב ולא על חציו. וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו.
פיסקא. אמר קרא ושבו וכו'. האי קרא בגדליה בן אחיקם כתיב. וכתבו ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל, שמעינן מהכא דישיבה נמי מהניא כחזקה. דבהכי עסקינן דבעי למקני מיד. ודכותה מצינו [ב"ב נ"ג ע"ב] בנכסי הגר, המציע מצעות בנכסי הגר קנה.
גמרא. ויתן להם. בבני יהושפט כתיב וסופיה דקרא עם ערים. בעינן צבורין בה. שיהו אותן מטלטלין מונחין באותו קרקע.
<h2>דף כו:</h2>
והא דמרוני דלעיל דקתני צפונו לפלוני ודרומו לפלוני, לאו למימרא דאגב צריך ייחוד מקום, אלא זה היה מחלק גם הקרקע להם. כך כתבו המפרשים ז"ל.
ושמעינן מהאי עובדא דהלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים שאין מקנין אגב ארבע אמות קרקע של קבורה ולא אגב ארבע אמות קרקע של ארץ ישראל, שאם כן למה הוצרך ליקח בית סלע סמוך לירושלים. והכי מוכח בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] גבי ההיא דהיה עומד בגורן, דאקשינן וליקנינהו ניהליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא.
<h2>דף כז.</h2>
נתון ליהושע. היינו ר' יהושע בן חנניה שהיה לוי, כדמוכח בערכין [י"א ע"ב] דאמרינן התם מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. אלמא לוי היה. מקומו מושכר לו. ונתן לו ר' יהושע פרוטה בשכר המקום, ונמצא המעשר נקנה עם הקרקע בכסף. והכי מסקנא דהך מילתא במסכת מעשר שני. ושכירות היינו מכר. והמעשר היינו מתנה. וש"מ דמטלטלין דמתנה נקנין אגב קרקע של מכר. שדה לאחד. אם אמר לאחד קנה השדה לעצמך ואגבו יקנו מטלטלין לפלוני, מי קנו ליה או לא.
בגמרא מייתינן נמי למפשט בעיין דצבורין ממימריה דרבא בר רב יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, כלומר שמכיון שהחזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בו, ואפילו הכי חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה, שהרי לא עשאן שלוחין לזכות אלא עם השטר, והרי חזר לו בשטר. וכתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעינן שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי, ואע"ג דבעלמא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת נותן הוה אפילו הכי תנאה דהוי להנאת מקבל כי הכא מהני. ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי, שהרי המוכר גם כן לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיוכל לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי. ולפיכך האומר לחברו שדי מכורה לך על מנת שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה. מימרא זו הביא הריא"ף ז"ל בפרק הספינה [ב"ב ע"ז ע"א]. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות ולי נראה דאפילו אמר זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתתנו לו מאתים זוז יכול הוא לבטל התנאי [והמעשה] ולא אמרינן יתקיים התנאי בעל כרחו ויתקיים המעשה למפרע, משום דתנאי זה אינו אלא פטומי מילי בעלמא שהוא טובתו של לוקח ועליה דידיה רמי לאתנויי ולא על המוכר. הילכך לטובת הלוקח לאו תנאי הוא והמעשה בטל ממילא. אבל לטובת המוכר הוי תנאי, ואם חזר בו מן התנאי גם המעשה בטל עכ"ל.
וכתב הריטב"א ז"ל, דהא דאמרינן דחוזר בשטר, כן הדין אפילו קנו מידו. דלא אמרו אלא דסתם קנין לכתיבה עומד. אבל לא עדיף מאומר כתבו שחוזר בו. ולא עוד אלא אפילו קנו ממנו לכתוב לו שטר לא מהני, דקנין דברים בעלמא הוא. ולעולם בכל שטר הקנאה בין דמלוה בין דמכר ומתנה חוזר בשטר לעולם, ואפילו אמר לעדים כתבו. ואין לדבר תקנה לעולם שלא יעכב (בכתיבה) [במכירה] או בנתינה עד שיגיע שטר לידו. תדע דהכי הוא דינא בשטר קנין. דאי ס"ד דאי אית ביה קנין לא מצי הדר בשטר, ליתני שטר שלישי שאם קנו מידו אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה. אלא לאו ש"מ דליכא אנפא שאינו חוזר בשטר. וזה פשוט. ודעת הראשונים ז"ל מצרכת אותנו להאריך. על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר, בין בשדה, שכל מעשה הוא בעל מנת ולא נתקיים התנאי נתבטל המעשה. ולא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו, אלא דכי מקיים תנאיה מתקיים המעשה למפרע מעכשיו. וחזרת השטר בעי בפירוש בין בפני עדים בין בפני אחרים, דומיא דמבטל שליח. ומכיון שחזר בשטר ממילא בטלה מתנה, ואין צריך לחזור בה בפירוש. וזה מבואר. ע"כ.
והילכתא אגב וקני בעינן. שצריך המקנה לומר לקונה קני לך האי ארעא וקני אגבה הנך מטלטלי דאית לי במקום פלוני. וכיון דאחזיק בההיא ארעא קנה לה לההיא ארעא וקני להני מטלטלין כל היכא דאיתנהו. אמר המחבר, וכן הדין היכא דאקני ליה על ידי אחר שלא בפני הזוכה. ונהגו נמי שקונין בסודר של עדים שלא בפני מקבל מתנה. ויש להביא ראיה מהא דתנן [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקי לה [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי אקנייתא, פירוש ששעבד לו כל נכסיו הלוה למלוה בקנין סודר שלא בפניו. והוא הדין נמי גבי מקבל מתנה. עד כאן מצאתי.
ונראה מדברי רש"י ז"ל דדוקא אגב הוא דמהני, אבל עם, כלומר דאמר ליה קנה הקרקע וקנה המטלטלין עמו, לא מהני. והיינו דבגמרא בעינן למפשט בעיין דצבורין מדקתני א"ר אלעזר מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה אגב קרקע מה עשה הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו של זה לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות. ובתר הכי איבעיא לן תו אי בעי אגב אי לא. ואמרינן ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב. ואע"ג דמתני בהו עם. אלמא עם לא הוי כאגב. הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות מכירה [ה"ט] דכל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעינן אגב. וכתבו ז"ל שאין דבריו מחוורין, דא"כ היה לו לפרש דדוקא בחצר המשתמרת, דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה. ואף הוא ז"ל כתב כן בפרק רביעי מהלכות זכיה ומתנה [ה"ט]. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל.
כתב הרא"ה ז"ל דמי שיש לו אב אינו יכול לזכות אגב בית הכנסת, לפי שאין לו זכות בה. שאע"פ שמתחלה זכו אותה לכל העולם אי אפשר לזכות אלא לנולדים, אבל לא למי שלא היה בעולם. אלא שהבן זוכה בה מכח ירושת אביו. ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבית הכנסת.
דיד עניים הוא. כלומר דהואיל דגבאי צדקה הוא הרי הוא כידן. מה שאין כן באחר. הילכך בעיין לא איפשיטא ופסק בה הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות מכירה [ה"י] כדרכו ברוב התיקו האמורים בתלמוד בממונא דאי תפס לא מפקינן מיניה. אבל הרמב"ן ז"ל [ב"מ ז' ע"א] והרשב"א ז"ל כתבו דכל כי האי גונא מפקינן מיניה. ושמעין מהא דשדה לאפוטרופוס ומטלטלין ליתומין קנו, דכי היכי דגבאי יד עניים אפוטרופוס יד יתומים. אבל אחרים חולקין ואומרים דגבאי שאני לפי שהעניים מוטלים עליו לפרנסם, וכל שאין מעות בכיס צריך [הוא] לטרוח בשבילם, ונמצא שיש לגבאי טובת הנאה במה שהעניים זוכים בו. דהוי ליה כשדה ומטלטלין לאחד. מה שאין כן באפוטרופוס. והראשון נראה עיקר. וכן דעת הריטב"א ז"ל. וכן דעת הרשב"א ז"ל. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
תנא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר. כלומר שאם אמר לו קני בכסף של זו או בשטר של זו האחרת אינה קונה ובחזקה קונה.
כיון שהחזיק וכו'. אע"פ שאינן זה בצד זה. לא שנו. שבחזקת שדה אחת תקנה האחרת שאינה סמוכה לה.
<h2>דף כז:</h2>
דמי כולן. וא"ת אם נתן לו דמי כולן חזקה למה לי והא קרקע נקנה בכסף. איכא למימר דבמקום שכותבין את השטר עסקינן דאמרינן לעיל [כ"ו ע"א] דלא קנה עד שיכתוב את השטר. וחזקה זו קיימא במקום שטר. אמר המחבר, אלמא דאף במקום שכותבין שטר דכסף לא מהני חזקה קניא. וטעמא דאלים קנין חזקה שעושה מעשה בגוף הדבר. מידי דהוי אמשיכה דקניא. ומטעם זה יש מי שכתב [רשב"ם ב"ב נ"א ע"א] דאפילו בלא כסף נמי קניא, מידי דהוי אמשיכה. והכא דאמרינן שנתן דמי כולן, שאני שהשדות מפוזרות במדינות. הא שדה אחת קנה בלא כסף. ולפי זה הא שכתבנו לעיל [כ"ו ע"א] דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף ולא בחזקה עד שיכתוב, צריך לומר שלא ידע המוכר בחזקה ההיא, ואמרינן דלא סמכה דעתיה עד דאיכא בידיה. כנ"ל.
אבל לא נתן דמי כולן וכו'. מדאמרינן הכי סתמא משמע דבכל ענין מיירי אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי. והא דקיימא לן דחזקה קונה בלא דמים כלל כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי, וכן כסף קונה אפילו במקצת דמים לבד, אם נתן אותו כסף על כולן ולא עייל ונפיק אזוזי, דאין חילוק בקניית כסף בין רב למעט, כל ששניהם רוצים בכך, כדמוכח פרק השוכר את האומנין [ב"מ ע"ז ע"א]. התם היינו טעמא לפי שהוא קונה הדבר בעצמו. אבל הכא שקונה דבר אחד בחבירו כמטלטלין אגב קרקע קרקע מדינה אחת אגב קרקע מדינה זו, כיון דההקנאה ריעא היא אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי, לא קנה אלא כנגד מעותיו. אמר המחבר, ומיהו כשפירש לו קנין גמור קני ליה אגב קרקע. אי נמי בעשר שדות קני השאר בחזקתה של זו קני ליה אגב קרקע. והאי נמי כיון דפריש דכותה היא. וכן אמרו רבותינו ז"ל בעלי התוספות משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל. ואע"ג דכי לא עייל ונפיק אזוזי לא קני. התם הוא דאיכא למימר דסמכה דעתיה וניחא ליה דליקנייה בלא נתינת דמים, אלא דמסבר סבר כי לא אחזיק במטלטלין או בשאר שדות מאי אעול ומה אטרח אזוזי כי בעי להו מינאי, אלא שקילנא דמי. אבל כי אמר ליה בפירוש קני קני. עכ"ל (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל. וכתב הרנב"ר ז"ל, ומיהו בדעייל ונפיק אזוזי משמע לי דהוי דיניה כנותן מקצת דמים על החוזר, דכל החוזר בו ידו על התחתונה, וכדאיתא פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב]. עכ"ל.
ועלה דהא דאמרינן אילו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד, כלומר ואינן נאגדות יחד, ואמר לו קני באפסר של זו את כולן, מי קני אע"פ שפירש לו המוכר, כתב הריטב"א ז"ל שמעינן מהכא דכל היכא דמדינא לא קני אע"פ דפריש מוכר ואמר ליה קני לא קנה ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל הא דאמרינן דבחזקת קרקע אחד קונה שאר שדות כשנתן לו דמי כולם, לא שנא שהם כולם תשמיש אחד או מתשמישים משונים, בתים שדות וכרמים, שלא כדעת רבים עכ"ל. וכתבו המפרשים ז"ל דמטלטלין הנקנין עם הקרקע כשדה שאינה סמוכה לחברתה דמי. והיינו תניא כותיה דרבא. כן פירש רש"י ז"ל. וכן נראה מסוגיית הגמרא. אבל הרנב"ר ז"ל כתב דמדברי הריא"ף ז"ל נראה דרבא לא קאי אמטלטלין הנקנין אגב קרקע אלא אקרקעות בלבד. וכן הרמב"ם ז"ל הביאה בפרק ראשון מהלכות מכירה גבי קרקעות. ובפרק שלישי מהלכות מכירה שכתב דין המטלטלין הנקנין עם הקרקע לא הזכיר כלל נתן לו דמי כולן. והוא תימה. אולי גרסא אחרת להם. ע"כ.
אמן שלא שטיתי. מחד אמן יתירא דריש ארוסה ושומרת יבם, דמאיש זה ומאיש אחר ועל האלה ועל השבועה מחד אמן נפקא, דקאי אכל מאי דכתיב בפרשה. ואלה ושבועה בהדיא כתיבי. ואיש אחר נמי הא כתיב מבלעדי אישך. האי ארוסה וכו'. הא דבעי לאוכוחי טפי מארוסה, משום דדמיא לקרקעות, כלומר דלאו בת שבועה הן כלל מצד עצמן. ואילו מאיש אחר היה ראוי להשביעה עליו אם היה מקנא לה ממנו. סוטה וכו'. בעד אחד, כדאמרינן התם [סוטה ב' ע"א] דצריך שני עדים שנסתרה, דילפינן דבר דבר מממון. שניתן ליתבע. להשביע בעד אחד, אם טענו מנה וכפר בכולו ועד אחד מעיד שהוא חייב לו נשבע, שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. אינו דין שמגלגלין. את שבועתו להשביע בגלגול. מיהו אע"ג דאמרינן גלגול שבועה מן התורה מסוטה, איכא בסוטה דליכא בשאר גלגול, דאילו בסוטה הכהן פותח הגלגולים, ואילו בעלמא אין ב"ד פותחין לגלגל עד דטעין תובע. דקיימא לן [שבועות מ"ט ע"א] כרב הונא דאמר לא פתחינן. וטעמא דמילתא דסוטה אסורה, וכל ישראל ערבין זה על זה ומחייבי לאפרושי מאיסורא, ובעלי דבר חשיבי. אבל בממונא אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמנו כעורכי הדיינים. והאי ק"ו דסוטה שמא אנו דנין דבעל שטוען שנבעלה ודאי לאו בת שבועה, דאסורה היא לו, דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא הכי דיינינן דבטענת שמא לא ניתנה ליתבע בעד אחד, הילכך דכותה בממון בטענת שמא ניתן ליתבע בעד אחד, וכדברי רבינו אלפסי ז"ל. ודין הוא, דהא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה [שם מ' ע"א]. וכיון דשני עדים מחייבין אותו ממון בטענת שמא אם הוא דבר שאין לו לידע בבריא, כגון שהם מעידים שראוהו שנכנס לביתו שלא בפניו וגנב מכליו, כך עד אחד מחייבו שבועה בכי האי גונא. וכן דעת מורי נ"ר ורבו רבינו הגדול ז"ל, עכ"ל הריטב"א ז"ל.
<h2>דף כח.</h2>
אשכחן ודאי. שמגלגלין טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר. ספק מנא לי. טענת שמא, כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו, דתנן בשבועות [מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען, וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. אלמא ספק נמי מגלגלין, ומנא לן. אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגולה נמי ספק אבל ממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת בריא דכתיב כי יתן איש. ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורו בה התירא כדאמרינן התם [שם מ"ח ע"ב] וכיון דעיקר שבועת ממון ליתה אלא בטענת ודאי נימא נמי דגלגול דידיה דוקא בטענת ודאי אבל לא בטענת שמא.
וכתבו המפרשים ז"ל דלא בעי למעוטי שמא על שמא, דהא סוטה דילפינן מינה שמא על שמא היא. אלא דאתא למעוטי שמא על בריא דלא אתי מק"ו דסוטה, דאילו סוטה אין הגלגול קל מן העיקר וזה הגלגול קל מן העיקר, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. אבל אין הכי נמי דשמא על שמא אית לן מסוטה, או בריא על בריא, דחד טכסיסא נינהו העיקר והגלגול. וכל שכן דמגלגלין בריא על שמא, דהגלגול חמור יותר מן העיקר.
נאמרה שבועה בפנים. בסוטה שהוא בבית המקדש. אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי. גלגול הבא בספק כודאי. ואם אינו ענין לשמא על שמא דהא מק"ו דסוטה גמרינן ליה, תנהו ענין לשמא על בריא. דמאי דלא גמרינן בק"ו אתא ג"ש ואגמרן. וזה מסכים יפה לדברי הגאונים ז"ל שכתבו שמגלגלין שמא על שמא ושמא על בריא. ושלא כדעת רש"י ז"ל וקצת חכמי צרפת ז"ל שכתבו שאין מגלגלין שמא על שמא, דסוטה שמא על בריא חשיב. ולא נהיר. ע"כ הריטב"א ז"ל.
עוד כתב ז"ל בשם רבו ז"ל דכיון דגלגול שבועה בשמא מדאורייתא הרי עשתה תורה ספק כודאי. וכשם שבטענת ודאי הוי מחויב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם ה"ה בטענת שמא. דמאי שנא, דהא כל חד מינייהו מחויב שבועה מן התורה, ואין לך מן התורה מי שנשבע איני יודע, אלא או ישבע בבריא שכן הוא כדבריו או משלם. הגע עצמך מי שטוען על חבירו בשמא שנכנס לביתו שלא בפניו ונטל מכליו והביא עליו עד אחד וטען הלה שאינו יודע כלום, נשבע שאינו יודע ונפטר. הא ודאי ליתה. אלא כיון שאינו יכול לישבע שלא נטל כליו משלם. דהוי ליה מחויב שבועה שאינו יכול להשבע. והשתא דאתינן להכי הא דתנן בשבועות [מ"ה ע"א] חלקו השותפין והאריסין אין משביעין אותן בטענת שמא, נתחייבה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל, מיירי אפילו נתחייבה לו שבועה ממקום אחר בטענת שמא, כגון של שתוף אחר מגלגלין עליו אף זו שהיא בשמא, דמגלגלין שמא על שמא דומיא דסוטה. תדע דהא אשכחן תלמודא דמגלגל שבועה מבריא על שמא, דאמרינן התם במציעא [ל"ה ע"א] גבי המלוה לחבירו על משכון, זה אומר סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וזה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור, דכופר בכל הוא. והוינן בה ולישתבע ליה שאינה ברשותו ויגלגל עליו שבועה דסלע היה שוה. והא התם הוי בריא על שמא ומגלגלין. ש"מ לאו דכותה דסוטה ממש בעינן כדברי רש"י ז"ל. וזה מבואר. וכי היכי דמגלגלין בשבועה דאורייתא הכי נמי בשבועה דרבנן, דהכי אסיקנא בפרק (בתרא) [שביעי] דשבועות [מ"ח ע"ב]. וכל שמגלגלין עליו שבועה ממקום אחר ורצה לפרוע עיקר תביעתו ולהפטר מן הגילגולין לאו כל כמיניה. אלא משלם מה שירצה הן מן העיקר הן מן הגלגולין ומשתבע על השאר או משלם הכל, וכדגרסינן בירושלמי התם [שבועות פ"ז ה"ח], חד בר נש אתא למדן קומי ר' זעירא חייביה שבועה על תרין דינרין אתא מגלגל עליה אמר ליה לאו תרין דינרין קא טענת לי הא טריפין לך אמר ליה ר' זעירא או הב ליה כל דמגלגל עלך או אתשבע ליה. והיכא דאמר על הגלגולין איני יודע, אי שבועה דאורייתא היא משלם, אי שבועה דרבנן היא משתבע שאינו יודע, שאין אומרים בשבועה דרבנן מחויב שבועה שאינו יכול להשבע, והוי ליה כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע ופטור. וכן נמי בשבועה דאורייתא אין מהפכין הגלגול לשכנגדו, ובשבועה דרבנן מהפכין, דקיימא לן [שבועות מ"א ע"א] בדאורייתא לא מהפכינן שבועה, בדרבנן מהפכינן. והיכא דהוי גלגול בשמא דלא מצי תובע משתבע אין הנתבע יכול להפכה עליו אפילו בדרבנן. וכן כשהתובע חשוד, שאין מהפכין שבועה על התובע כשהוא (שמא) [חשוד]. ואע"ג דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, הא קיימא לן [שם מ"ז ע"א] שאם היו שניהם חשודים חזרה שבועה למחויב לה. וכיון שאינו יכול להשבע משלם. וכן הדין כשאין התובע חשוד אלא שהוא טוענו שמא והנתבע מחויב שבועה בשמא, כגון בעד אחד, אי נמי בטענת שומרים והנתבע חשוד משלם, ואין שכנגדו נשבע כיון שאינו יודע. וכן הדין בנתבע חשוד ותובע קטן ויש שם עד אחד שמשלם. ואם מת זה שהיה חשוד משלמין היורשין, שכבר נתחייב אביהן ממון קודם מותו. מעתה מחויב דרבנן בגלגול בשמא אינו מהפכה על התובע, אלא או נשבע שהוא כדבריו או משלם. וכל שמהפך שבועה על שכנגדו בין בשבועה דרבנן או בחשוד, דשכנגדו נשבע ונוטל, אין מגלגלין עליו כלל, אלא נשבע שבועה שמהפכין עליו בלבד. והכי סברא דרבואתא ז"ל. נמצא שבכל שבועה מגלגלין בין דאורייתא בין דרבנן חוץ משכיר ומי שהפכו עליו שבועה. וכן דעת מורי נ"ר. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
עד היכן גלגול. כחו של גלגול שבועה לגלגל עליו דבר שאין נשבעין עליו. עבדי אתה. אפילו זו מגלגלין עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר. ההוא שמותי וכו'. דקס"ד דעבד כנעני קאמר. יהא בנדוי. מנדין אותו מדה כנגד מדה, דאיהו מוקים ליה בארור כדכתיב ארור כנען, ולפיכך מנדין אותו, דארור בו נדוי בו חרם. מכאן הוכיח רבינו תם ז"ל דבעלמא דאמרינן יהא בנדוי גבי המקשה עצמו לדעת [נדה י"ג ע"ב], ובנדרים [ז' ע"ב] גבי השומע הזכרה מפי חבירו, לאו למימרא שהוא מנודה מאליו, אלא שחייב נדוי כדאמרינן הכא. ממזר סופג את הארבעים. פירוש מדה כנגד מדה, דאיהו מוקים ליה מחייבי מלקות. רשע יורד עמו לחייו. מדה כנגד מדה, דאיהו מאבד ממנו חיותו, שהרשע אין הבריות מרחמין עליו, ואף זה אין ב"ד נזקקין, אלא מותר לו לירד לאומנותו ולהפסיד חיותו. בעבד עברי. ובגמרא פרכינן עלה הא טענתא מעליתא היא. ובלא גלגול נמי אי הוה מודה מקצת או היה לו עד אחד, חייב שבועה, דטענת מטלטלין היא זו, שתובעו פעולתו או גרעונו. ומאי רבותא דהא משאר גלגולי שבועה. ומפרקינן רבה לטעמיה דאמר רבה עבד עברי גופו קנוי, כלומר קנין הגוף יש לו עליו שמחמתו הוא מותר בשפחה כנענית ואינה טענת מטלטלין ושבועה דקרא בתביעת ממון הוא ולא בתובע גופו. ופרכינן עלה אי הכי היינו קרקע, כלומר ומאי קמ"ל רב יהודה, הא ודאי פשיטא דכיון דעל קרקע נשבעין אע"ג דלא שייך ביה שבועה כלל ה"ה בהא, דהיכי תיסק אדעתין דליגרע מיניה. ומפרקינן מהו דתימא קרקע הוא דעבידי אינשי דמזבני בצנעא ואפשר דקושטא תבע ליה אבל עבד אם איתה דזבין קלא אית ליה, וכיון דלית ליה קלא לא לישתבע ליה דשקרא טעין עליה, קמ"ל דאע"ג דבאנפי נפשיה לא משתבע ליה מהאי טעמא, (ד)אפילו הכי משתבע ליה בגלגול. אבל מטעם שגופו קנוי לא, דהא לא אתקש לקרקע אלא עבד כנעני. וכתב הריטב"א ז"ל מסתברא דהא דרב יהודה דקאמר עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו שלא נמכרת לי בעבד עברי, דלאו הלכתא למשיחא היא ולא לדריה. וש"מ שאדם מוכר עצמו בעבד עברי בזמן הזה אע"פ שאין יובל נוהג. וכדכתיבנא לעיל בפירקין מדעת מורי נ"ר. ומכאן נראה לי ראיה לדבריו.
מתניתין. כל הנעשה. מעיקרא ס"ד בגמרא דהיינו מטבע שדרכו לתת בדמים כשקונין חפץ אחר, אבל למסקנא מסקינן דנעשה דמים לשום בדמים, כלומר שאם בא לתתו דמים באחד צריך לשום אותו, דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע. כיון שזכה זה. אחד מהם שמשכו מיד האחר. נתחייב. הלה באונס חליפיו שבכל מקום שהם אם מתו או אבדו מתו לו. והיינו דמסיק ותני כיצד החליף שור בפרה וכו', כלומר שאם החליף ראובן שורו בפרתו של שמעון ומשך שמעון את השור ולא הספיק ראובן למשוך את הפרה עד שמתה מתה לראובן, שכיון שמשך שמעון את השור עמדה פרה שהיא החליפין ברשות ראובן. ולפיכך תנא נתחייב ולא אמר זכה, לומר דאע"ג דבביתו של שמעון קיימא לא הוי עלה כעין שומר שכר עד דאתי לביתו של ראובן, אלא הרי הם כאילו קיימי בביתו של ראובן. והאי דמפרש לה במטלטלין, לאו לאפוקי קרקעות, דודאי בקרקעות נמי דינא הכי שאם החליף שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו. והכי איתא בהדיא בתוספתא [פ"א ה"ו], דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ותנא דמתניתין אורחא דמילתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תדיר מה שאין כן בקרקעות. והא דאמרינן בריש בבא בתרא [ג' ע"א] כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק, דמשמע לכאורה דחזקה דחד לא מהניא לאידך, התם לאו בקנין חליפין עסקינן אלא בקנין חזקה. דבתר הכי הוא דמתרץ לה בחליפין, דאוקימנא כגון שקנו מידם ברוחות. כך העלוה המפרשים ז"ל.
גמרא. מטבע נעשה חליפין. דקס"ד דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני, כי יהביה בתורת חליפין קני. ואנן קיימא לן בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"א] דאין מטבע נעשה חליפין. כל הנישום. הפירוש הנכון דלאו למימרא דבעינן שומא שישומו האחד כנגד חבירו כדי שיהא ערכן שוה, דהא אמרינן [שם מ"ז ע"א] גבי מכור לי באלו, דכיון דלא קפיד כחליפין דמי. אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו. וכי אמרינן הכא כל הנישום הכי קאמר, כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין אותו באחר, דהיינו שאר מטלטלין, כיון שזכה וכו'. ואע"ג דבקנין חליפין כתיב נעל, אנן לאו דומיא דנעל ממש שהוא כלי בעינן, אלא בעינן דבר המתקיים דומיא דנעל, לאפוקי פירות שמרקיבין, ולאפוקי מטבע שאינו דבר המתקיים דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה, שהמלך פוסלה. והכי הלכתא דאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין. ובעלי חיים כגון שור וחמור וכיוצא בהן עבדי חליפין כיון דחיים נינהו, כדאמרן דלא בעינן דוקא כלי דומיא דנעל ולאפוקי פירות ומטבע. וכתב הריטב"א ז"ל דאונאה וביטול מקח יש בחליפין דומיא דמכירה דעלמא. וכן מוכח בפרק הזהב [שם]. ושלא כדברי הרמב"ם [ה' מכירה פי"ג ה"א] ז"ל ע"כ.
<h2>דף כח:</h2>
מתניתין. רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה, אמירתו לגבוה וכו'. לאו למימרא שיהא לכל דיניו כמסור ממש, אלא לענין קניה בלבד הוא דאמרינן הכי. ותדע לך דהא קיימא לן [נזיר ט' ע"א] כבית הלל דאמרי יש שאלה להקדש, ואילו המקדיש ומוסר ליד גזבר שוב אינו יכול לישאל עליו, וכדאמרינן בנדרים [נ"ט ע"א] דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, ואקשו מתרומה דבטלה באחד ומאה ואע"ג דיש לה מתירין שהרי יכול לישאל עליה, ופרקינן בתרומה ביד כהן עסקינן, כלומר דלאחר שנתנה ביד כהן שוב אינו יכול לישאל עליה מפני שכבר גמר ומחל על כל טעות שבה. אלמא דכל שיש שאלה בהקדש לאו דוקא כמסירה ממש הוא, אלא לענין קניה בלבד הוא דאמרן להיות האמירה גומרת קניה בהקדש כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט. גמרא. כיצד רשות גבוה בכסף. כלומר דמעות הקדש קונות.
והא דאמרינן אפילו בסוף העולם קנה, משמע לכאורה דאפילו בשהוזל הבהמה אמרינן הכי, דהא הדיוט בדכותה במי שפרע קאי. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מכירה פ"ט [ה"ב] שאם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך. והודה לו הראב"ד ז"ל בהשגותיו. ותמהו מן המפרשים ז"ל עליהם, דמאי שנא מהא דאמרינן הכא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. והא דאמרינן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי, כלומר וכיון שמדה זו גרועה כל כך שההדיוט מקבל עליה מי שפרע אם היה חוזר בו דהכי קיימא לן [ב"מ מ"ד ע"א] דדברים ומעות אם רצה לחזור בו אית ליה לקבולי עליה קללה שמי שפרע וכו'. ומדה גרועה כזו אינו בדין שיתנהג בה הקדש בדמים. ואיכא דקשיא ליה מדאמרינן פרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הם כהקדש יהיב זוזי ליתמי אפירי ואיקור מצו הדרי בהו דלא יהא כח הדיוט חמור וכו'. ואמאי נימא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כדאמרינן הכא בהקדש גופיה. וי"ל דכיון דהדיוטות נינהו דינן במשיכה, והאי ששוו להקדש לתועלתם תקנו כן, ומי שפרע תקנה היא לגדול שיכול לעמוד בדבורו וכל שכן לגזבר. אבל קטן לאו בר הכי הוא. ואי על ידי אפוטרופוס מכרו האפוטרופוס אין לו לקבל מי שפרע, שהרי לא מרצונו הוא חוזר בו אלא מפני שאין המקח שלו. וכל שהוא מוכרח על חזרתו אין לו לקבל מי שפרע. וכן מוכח בההוא מעשה דהנהו יתמי דהוו סמיכי גבי סבתא וכו'. ומינה לכל שליח שנודע למוכר או ללוקח שהוא שליח שיכול לחזור בו ואין מקבל מי שפרע. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] בעובדא דההוא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה. וכתב הרנב"ר ז"ל מסוגיא זו וממה שדקדקו עליה יש ללמוד לצדקה דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב בפיך זו צדקה [ר"ה ו' ע"א]. ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין שם] דנכסי יתומים הרי הם כהקדש הכי נמי דיינין בצדקה, שאף היא נכסי יתומים. ועוד דבפ"ק דנדרים [ז' ע"א] מיבעיא לן יש יד לצדקה, ומשמע מהתם דאין הקש למחצה. ומעתה יש ללמוד מדינין אלו לצדקה. עכ"ל.
<h2>דף כט.</h2>
עד שימשוך [בשור] ויחזיק. בבית. משכו במנה. משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה. ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר. עד שעמד במאתים נותן מאתים. דכי איקר ברשותיה דהקדש איקר הואיל ולא נתן מעות. וקם לו. דאלמא קנין גבוה בכסף. לא יהא כח הקדש חמור. כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים, שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל, בהקדש נמי דיינינן הכי. פדאו במאתים. כלומר שנתן המעות ולא הספיק למשכו. ואיכא למידק למה לי למיתן גזבר מעות, תיפוק לי באמירה של קציצת מעות של מוכר, דאמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט אפילו במכר איתמר, כדאמרינן פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"ב] גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא ואמר ליה אבוה אמטייה לגזבריה ולא תשימיה את אלא לישימו אינהו דאמירתי לגבוה וכו'. ואפילו במקום דאיכא רווחא להקדש משמע הכא דלא סגי באמירה, דאמרינן פדאו במאתים וכו', דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא. ואיכא למימר דכל היכא דאיכא רווחא להקדש בשעת שומא הוי כעין נדר ושייך ביה אמירתי לגבוה וכו'. והכא היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר. ולפיכך דוקא פדאו, ואע"פ שנשתנה השער לאחר מכן מה בכך, כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן והיה יכול לחזור מדבורו. כן כתבו הרבה מן המפרשים ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב, הנכון דמדינא קציצת דמים שהמוכר או הלוקח קוצץ עם הגזבר לא חשיבא אמירה לגבוה. ולא נחית להכי, דא"כ בין דאית ליה פסידא במילתא בין דלית ליה פסידא לא מצי הדר ביה. אלא דרבנן הוא דגזור שיקיים דברו שקצץ, משום דדמי כאמירה לגבוה. וכי אמור רבנן, היכא דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא אחמור עליה לחיוביה דלא ליהדר ביה. והיינו הך דהכא, דכיון שנשתנה השער מצי הדר ביה עד דאיכא כסף או משיכה. וההיא דהתם בשלא נשתנה השער עכ"ל. ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו [כ"ז ע"א], אמר אחד הרי הוא שלי בעשר וכו' ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר משום דאמירתי לגבוה וכו'.
מתניתין. כל מצות הבן. מפרשינן בגמרא דהכי קאמר כל מצות המוטלות על האב לעשותן, כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה. אנשים חייבין. האב חייב בהן אבל לא האם, כדילפינן בגמרא. וכל מצות האב המוטלות על הבן לעשותן. דהיינו מורא וכבוד. אחד אנשים. בין בנים בין בנות חייבין בהן. שהזמן גרמא. שהזמן גורם לה שתבא, כגון לולב ושופר ודכותייהו. נשים פטורות. בגמרא [ל"ה ע"א] ילפינן לה מתפלין. שלא הזמן גרמא וכו'. חוץ מתלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן דנשים פטורות כדילפינן בגמרא. ובמצות עשה שהזמן גרמא נמי יש מצות שהנשים חייבות בהן כדאיתא בגמרא [ל"ד ע"א]. ואע"ג דתנן כל מצות עשה, הא א"ר יוחנן דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. לא תעשה בין שהזמן גרמא. כלאו דשאור וחמץ. וילפינן לה [ל"ה ע"א] דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תשחית. דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית [את] פאת זקנך. ואשה כיון דליתה בהשחתת זקן עצמה אינה מוזהרת על זקן אנשים. וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש בין של עצמה בין של אחרים. דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא ללמד שכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה. ומיהו מדרבנן מתסרא להקיף ראש של זכר, ואפילו קטן כדאמרינן בנזיר [נ"ז ע"ב] דידך מאן מקף להו חובה תקברינהו חובה לבניה. ועבדים נמי כיון שיש להם זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה. ובל תטמא. דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן.
מתניתין. ואחד הנשים. כדאמרן לעיל שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, דכתיב איש או אשה אשר יעשה מכל חטאת האדם. מבל תקיף. שהנשים אין חייבות בלאו דהקפה ובלאו דהשחתה, דדרשינן לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, את שישנו בהשחתה ישנו בהקף והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתת זקן דלית להו זקן ליתנהו נמי באיסור הקפה. וכיון שאינה בדין זה גם אינה מוזהרת על זקן האנשים ולא בהקפתם. אלא מדרבנן משמע דמתסרא להקיף ראש של זכר ואפילו קטן כדאמרינן בנזיר דידך מאן מקפה להו חובה תקברינהו חובה לבניה. ועבדים כיון שיש להם זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה. ופירוש הקפה להשוות צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו.
גמרא. ולפדותו. חמש סלעים אם בכור הוא. להשיטו בנהר. שמא יפרוש בספינה ותטבע. כאילו מלמדו ליסטות. דכיון שאין לו אומנות יחסר לחמו וילך לפרשת דרכים וילסטם את הבריות. ובגמרא בעי מאי בינייהו, דתנא קמא נמי ללמדו אומנות קאמר, ואמרינן דלתנא קמא אם למדו סחורה סגי, ולר' יהודה דאתי לטפויי, אומנות דוקא קאמר שפעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם. אותו ולא אותה. ולא את שרה.
אמר המחבר, כתב הריטב"א ז"ל, שיעור חמש סלעים של פדיון הבן בדקדוק הוא משקל שתים עשרה ארג'ינסיש של כסף חסר רביע ארג'ינס עכ"ל. ובספר המצות סימן קמ"ד כתוב על פדיון הבן שמשקל מעה הוא שש עשרה שעורות בינוניות. ולפי זה עשרים מעה השקל מצאתי משקל השקל קרוב לחצי אוקיא ע"כ. וסדור פדיון מן הגאונים ז"ל כך הוא, שיביא האב את בנו לכהן ומודיעו שהוא בכור פטר רחם, ואומר לו הכהן מה אתה רוצה יותר בנך בכורך זה או חמש סלעים שאתה חייב לפדותו, ואומר האב בני בכורי אני רוצה יותר והא לך חמש סלעים בפדיונו. וכשנותן אותם בידו מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו. וכתבו שמביאין כוס של יין והדס ומברך הכהן בפ"ה ועצי בשמים, ואומר בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק איבריו מאתים (וארבעה) [וארבעים] ושמנה איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני וצוה מאכל ומשתה וזמן לו שני מלאכי השרת במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור. ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמש סלעים נתחייבנו לתת לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כח"ש בשקל הקדש עג"ה ונאמר אך פדה תפדה אב"ה וא"ב ה"ב ה"ט תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו הא—ל ית' לתורה ולחופה ולמעשים טובים ברוך אתה ה' מקדש בכורי ישראל לפדיונן. ומברך הכהן לבן ומחזירו לאביו ואמו. וכי פריק איהו נפשיה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון הבכור. וכתב הרא"ש ז"ל [סימן מ"א], ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו. ובאשכנז ובצרפת לא נהגו בברכה [זו]. ולא מצינו מברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סדור רבינא ורב אשי לא מצינו שנתחדשה ברכה. וגם ראש הברכה איני מבין, אשר קדש עובר במעי אמו, אי קדושת בכור קאמר, בפטר רחם תלה רחמנא ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו, ע"כ. הוא לפדותו. שלא פדאו אביו.
אמר המחבר, כתב הרמב"ם ז"ל [ה' מילה פ"ג ה"א] דבי דינא דמהלי לא מברכי להכניסו, שאין ברכה זו אלא לאב בלבד. ואחרים אומרים שהסנדקוס מברך כן. והריטב"א ז"ל כתב, מי שמכניסו לברית מיחייב לברוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כדאיתא במסכת שבת [קל"ז ע"ב]. הילכך אי אביו מהיל ליה מברך ליה אבוה, ואי ב"ד מהלי ליה אינהו מברכי לה, ואי איהו מהיל נפשיה מברך לה איהו גופיה. וזה פשוט.
למימהל נפשיה. כשיגדל. ובגמרא אמרינן, אשכחן מיד, לדורות מנא לן, כלומר שהרי לאברהם בלבד נאמר כן. ומהדרינן תנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר צואה אינו אלא זירוז מיד ולדורות, זירוז דכתיב וצו את יהושע, ולדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
אמר המחבר, כתב החכם ר' לוי בן גרשום בפרשת במדבר סיני, חמשת שקלים של כסף צרוף הוא כמו ארבע אוקיות של כסף שלנו. תפדה. קרי ביה תפדה. ולא מקרא ומסורת דריש, דהא אמרינן בסנהדרין [ד' ע"ב] דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר, דמקרא גופיה מסורת הוא. אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך. ולקמן נמי דאמרינן ולמדתם ולמדתם לא מקרא ומסורת דריש, אלא שהכל בכלל המקרא, דכיון שהוא מחויב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה. ואיהי מנא לן וכו'. אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה, דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא בעי קרא למעוטא. כל שמצוה לפדות את עצמו, כשהוא בכור ולא פדאו אביו. דלא מפקדא. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב בכור בניך תפדה, אימא איהי תפרוק נפשה משתגדל, דהא קרינן תפדה אלמא מצוה נמי אברא רמיא. והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא.
<h2>דף כט:</h2>
מחמש נשים. בתולות, וכולם פטרי רחם. קמ"ל. דלא בעינן תרווייהו פטר רחם וראשית אונו. הילכך כל שהוא בכור לאמו הישראלית איתיה בפדיון הבן ומברך על פדיון הבן ושהחיינו. וכהנים ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את עצמן [בכורות ג' ע"א]. וכהנת ולויה שילדה מישראל פטור, שאין הדין תלוי באב אלא באם שנאמר פטר רחם בישראל [שם מ"ז ע"א].
ולמדתם ולמדתם. קרא אחרינא כתיב ולמדתם אותם ושמרתם לעשות[ם]. בנו זריז. והאב רוצה שיצליח ממנו ואין לו סיפק נכסים שילמדו שניהם. ילמוד בנו והוא יטרח אחר מזונות ויספיקנו. הא לן והא להו. בני בבל היו נשותיהן מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן, ואפשר לאנשים ללמוד, ומשום הכי לדידהו נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אבל בני ארץ ישראל היו נשותיהן מעונגות ואוכלות ואינן עושות, ומשום הכי לדידהו ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה.
<h2>דף ל.</h2>
ידך על צוארי דברך. הוי זריז ללמד תוכחת לבנך משתסר ועד עשרין ותרין, דבציר משתסר אין בו דעת לקבל כך ואל תכביד ייסוריו ותוכחותיו, ויותר מכ"ב יש לחוש שלא יבעט, אבל בתוך זמן זה תהא ידך על צוארו תמיד. ואין מלמדו משנה. אין חובת בנו עליו אלא במקרא, ומכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. זו תורה. ולא נביאים וכתובים. ושליש בתלמוד. סברא לטעמי סתומותיהן של משניות ולפרשם במה שסותרות זו את זו. ליומו. אית דגרסי ליומיה, ימי השבת. אבל מן התוספות נראה שישלש ביום אחד.
<h2>דף ל:</h2>
ואת בנותיכם תנו לאנשים. ומסיימינן בגמרא, בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו היא, כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה. ומשני הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ובזה פשיטא דאמא לא מפקדא, כיון דלא מפקדא איהי אפריה ורביה. ראה חיים. אומנות שתחיה בה. עם (ה)אשה. הקיש אומנות לאשה. ובזה נמי פשיטא לן דאימא לא מפקדא, שאין דרכה בכך.
סיפק בידו. יכולת, שאין מוחה בידו. רשות אחרים. בעלה. נתגרשה וכו'. וקמ"ל דמשום דנשאת לא פקע חיובא מינה. בהכאה וכו'. שאין הכאה כלפי מעלה. וכן בדין. שיוקשו לכבוד ומורא. ג' שותפין. מפרש בפרק המפלת [נדה ל' ע"א], איש מזריע לובן שבו אשה מזרעת אודם שבה והקב"ה נופח בו נשמה.
<h2>דף לא.</h2>
משדלתו. מפתה אותו, כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל. בקומה זקופה. כדי שיראה שיש לו אדון על גביו וסביבו שרואה ויודע כל מצפוניו. אמר לו כך. כדרך שהשיב לו ר' אלעזר. רבוא שכר. שהיה משתכר בהם ששים רבוא דינרי זהב. ולא צערו. שהיה אביו ישן ולא הקיצו. ועושה כך. שלם לו שכרו.
גדול המצווה. טעם הדבר שזה השטן מקטרגו כשהוא מצווה ולפום צערא אגרא וזה אין שטן מקטרגו. והרמב"ן ז"ל פירש שהמצות אינן להנאת הא—ל ית' המצוה אלא לזכותנו. ומי שהוא מצווה ועושה קיים גזירת המלך. ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים גזירת המלך.
עבידנא יומא טבא. כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל שמכאן היה למד ר"ת ז"ל שהנשים שעושות מצות עשה שהזמן גרמא שמברכות ואין בברכתן משום ברכה לבטלה, דרב יוסף ודאי מברך היה במצות, דאי לא למה הוה עביד יומא טבא לרבנן, שהרי מפסיד בברכות, ואמרינן בבבא קמא [ל' ע"א] מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות. והרב ר' יצחק הידוע בעל התוספות השיב עליו בהרבה ראיות, עד שלא נשארה ראיה מספקת לר"ת ז"ל. ומ"מ ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר דכיון דר' יוסי ור' שמעון סברי דנשים סומכות רשות [ר"ה ל"ג ע"א] ומשמע דהלכתא כותייהו, אם רצו מברכות. והסכמת הראשונים ז"ל כך היא, דמסתמא מיכל בת שאול [עירובין צ"ו ע"א] מברכת היתה בהנחת תפלין, וכן הסכימו רוב האחרונים ז"ל דמברכות כיון שנוטלות שכר, מדאמרינן הכא גדול המצווה ועושה וכו' משמע שאע"פ שאינו מצווה שכר הוא נוטל, וכיון שבכלל המצוה הן מברכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל, מדאמרינן [ר"ה שם] אין מעכבין הנשים מלתקוע ביום טוב, ואע"פ שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות ש"מ צורך מצוה הוא לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן. וכי תימא היאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו. איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהי נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצו למימר וצונו. והא דאמרינן בירושלמי [שבת פ"א ה"ב] כל העושה דבר ואינו מצווה בו נקרא הדיוט, התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל, שהוא מוסיף על התורה. אבל מי שעושה מצות התורה אע"פ שלא נצטוה הוא בהן, כגון נשים וגוים, מקבלים הם עליהם שכר. דכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן בגמרא, אמר ליה ר' יעקב בר אידי לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואימא מזגא לי חמרא, כלומר שעושין לו געגועין הללו, היכי אעביד. אמר ליה מאמך קבל מאבוך לא תקבל, דכיון דבר תורה הוא חלשה דעתיה. ומיהו אם היה אביו מקפיד הרבה בדבר יקבל, דגרסינן בירושלמי בפ"ק דפאה [ה"א] אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו (לרבותינו) [לרבותיו] אמרה גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרו אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו. אמרו לה מהו עביד לך. אמרה כד נפיק מן בית ועדא אנא בעינא מסחי רגלוי ומשתי מהן ולא שביק לי. אמרי הואיל והוא רצונה הוא כבודה. וגרסינן תו התם, רב אסי הוה ליה ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיט עבד לה בעינא גברא אמר לה נעיין לך בעינא גברא דשפיר כותך שבקה ואזל לארץ ישראל. ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות ממרים [ה"י], מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם. ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב, א"א אין זו הוראה אם הוא ילך ומניח לו למי יצוה לשמרו. והרנב"ר ז"ל כתב עליו, לא ידעתי למה, דהא עובדא דרב אסי הכי מוכח. אולי הוא ז"ל סובר דדוקא למיסק לארץ ישראל. ואינו מחוור. עכ"ל.
עדיין לא הגעת לחצי כבוד. אמר המחבר, ומדמייתי ראיה מגוי דאמר צאו וראו וכו' משמע דהעברת ריוח לאו כאיבוד ממונו דמי, אלא כחסרון כיס דביטול מלאכה ומיחייב ביה הבן, דהא קיימא לן דכבוד דוקא משל אב. ומטעם זה אסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד [מו"ק ו' ע"ב], אע"פ שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו, דלאו דבר האבד הוא.
הנשמע בדבר אביו. אם מכיר באנשי המקום שמכבדין את אביו לחלוק לו כבוד ולקבל דברים שיאמר בשמו, אל יתלה הכבוד בעצמו, ואפילו יודע שיכבדוהו כאביו, אלא יתלה הכבוד באביו. שלחוני בשביל אבא. שהוא צריך לי. אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אלא בדבר עצמו אל יתלה באביו, שאינו לו אלא גנאי. הריני כפרת משכבו. עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו. מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל. שאין משפט פושעי ישראל בגהנם אלא שנים עשר חדש [עדיות פ"ב מ"י]. גרסינן בגמרא, חכם הדורש ברבים משנה שם אביו ושם רבו. כשלוחש למתורגמן אומר כך אמר אבא מרי כך אמר רבי. אבל המתורגמן אינו משנה, אבל מכנהו בשמו. אבל אם בשם אביו של המתורגמן אמר מתורגמן משנה ויאמר כך אמר אבא מרי. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה [ה"ה] ובפרק ששי מהלכות ממרים [ה"ג], שאם היה שם אחרים כשם אביו או רבו משנה את שמם בזמן שהשם פלאי שאין הכל דשין בו ע"כ. לא עומד במקומו. במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד הזקנים עם חביריו בעצה. ולא מכריעו. אם היו אביו וחכם חולקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני.
<h2>דף לב.</h2>
משל מי. מאכילו ומשקהו ומכבדו. משל אב. דכיון דעבדו ביה עובדא הכי הלכתא. ולפי זה הא דלעיל [ל"א ע"א] דדמה בן נתינה, כדי שלא יצערנו יש להפסיד אפילו ממונו. אי נמי העברת ריוח לאו כאיבוד ממונא דמי. והא דאמרינן משל אב, אפילו כי לית ליה לאב לא מיחייב בן לפרנסו אלא מתורת צדקה, דלא יהא אלא אחר הא אשכחן דכופין על הצדקה. ובירושלמי [ה"ז] תני ר' שמעון בן יוחאי הבן מחזר על הפתחים חייב לזון את אבותיו. ויש מצוה אחרת לעשות. כגון לקבור את המת או לויה. הלכה כאיסי בן יהודה. מיהו הני מילי כששתיהן לפניו. אבל כשהתחיל במצוה, אע"פ שאפשר לעשותה על ידי אחרים, אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לא יניח את הראשונה, דהא קיימא לן [סוכה כ"ה ע"א] דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא מפליגינן בין מצוה למצוה. כן כתבו המפרשים ז"ל.
<h2>דף לב:</h2>
רבנן. חכמים וחשובים בעיניכם שלא עמדתם מפני, ורבנן חביריכם דקמו מקמאי לאו רבנן נינהו. ובלשון תימה אמר להם. ומדאקפד משמע דהידור מיהא בעו למעבד. דאי לא, כיון שהיה יכול למחול לא היה לו להקפיד. נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. והכי הלכתא. אבל מלך אם היה כבודו מחול לא תהא אימתו עליך. אשמאי. פירש רש"י ז"ל מלשון אשם, כלומר רשע. ואינו מחוור בעיני כל המפרשים ז"ל. דאי רשע הוא, אפילו באביו אינו חייב לכבדו אלא בעושה מעשה עמך. אלא ודאי אשמאי היינו בור, מלשון והאדמה לא תשם דמתרגמינן וארעא לא תבור. ואמרינן נמי [מנחות ל"ג ע"ב] פתחי שמאי, כלומר דלית להו שקפי או תקרה. ומיהו פסקינן הלכה כאיסי דאמר כל שיבה במשמע. אין זקן אלא זה שקנה [חכמה]. ולשון נוטריקון דבר הכתוב. יניק וחכים. דתנא קמא זקן שהוא חכם בעי, דומיא דשבעים זקנים דכתיב בהו אשר ידעת (שהם) [כי הם] זקני העם ושוטריו, שהיו זקנים וחכמים. ורבי יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעות זקנה ממש ודריש ליה זה קנה חכמה, סבר אפילו יניק וחכים. מיהו מודה ליה לתנא קמא דזקן אשמאי לא, כיון דקפיד קרא אחכמה. והיינו דלא אמרינן נמי זקן אשמאי איכא בינייהו. ומיהו לאיסי בן יהודה דקיימא לן כותיה אית לן אפילו זקן אשמאי. ואית ליה דר' יוסי הגלילי דאפילו יניק וחכים דכיון דסבירא ליה דשיבה משמע אפילו אשמאי, א"כ זקן לאו פירושא דשיבה הוא, אלא באפי נפשיה קאי, וליניק וחכים אתא. דאי זקן וחכם למה לי משום חכמה, תיפוק לי משום זקנה.
יעצים עיניו. אמרינן בגמרא אטו ברשיעי עסקינן, אלא הכי קאמר יעצים עיניו ממנו מקמי דלימטי זמן חיובא, כלומר קודם שיהא בתוך ארבע אמותיו, כדי דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. דבר המסור ללב. ללבו של עושה הדבר, לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו ברשע שידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו. לכך נאמר ויראת מאלהיך, שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו.
<h2>דף לג.</h2>
אין בעלי אומניות רשאין. כתב הריטב"א ז"ל, מסתברא דלעולם אינם רשאים ממש, ואפילו במלאכת עצמם. ולפי שידעו חכמים שכל אדם עושה בזה לפנים משורת הדין והיו עומדים מפניהם אע"פ שאינם חייבים והיה להם ביטול מלאכתם אמרו שלא יהו רשאין, כנ"ל. וכן הורה לי מורי נ"ר, עכ"ל. והרנב"ר ז"ל כתב, אפשר לומר דאף במלאכת עצמו אינו רשאי ממש קאמר, דכיון דמדינא פטור דמקשינן קימה להידור, ורוב בעלי אומניות אין עומדין, אם זה עומד יראו הללו כמזלזלים בכבוד תלמידי חכמים.
בבתי גואי. מקום שבני אדם עומדים ערומים. אבל בבתי בראי מקום שעומדים לבושים התם מקום הידור הוא וחייב לעמוד מפניו. זו ארבע אמות. דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד. ברבו מובהק. שרוב חכמתו ממנו. כמלוא עיניו. דכיון דרבו מובהק הוא כי קאים מקמיה אפילו כמלוא עיניו הויא קימה שיש בה הידור, שהדבר מוכיח שלכבודו הוא עומד. דרכוב כמהלך. בגמרא איפשיטא לן הכי דלאו בתר דידיה אזלינן אלא הבהמה נחשבת כרגליו, דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו. שלא יטריח. אם יכול לילך דרך אחרת, שלא יעמיד את הצבור. זקן ויראת. להכי סמך ויראת לזקן לומר לך שאף הזקן יירא. דאי מקיף. מסבב דרך אחרת שלא לעבור בפני הצבור.
הלכה כאיסי בן יהודא. דכל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי דהיינו בור. אבל רשע לא וכל שכן גוי. ורבי יוחנן דהוה קאים מקדם סבי דארמאי, מפני דרכי שלום בעלמא הוה עביד הכי, דהא רבא עביד ליה הידור ואביי יהב להו ידא ולא הוה קאי מקמייהו. וכיון דקיימא לן כאיסי נקטינן דעומדין מפני יניק וחכים. וכן משמע סוגיין בכולי תלמודא דעומדין מפני תלמידי חכמים, דאמרינן ומה מפני לומדיה עומדין. ובסוף הניזקין [גיטין ס"ב ע"א] אמרינן ניקום מקמיה דבר אוריין הוא. ובמכות [כ"ב ע"ב] נמי אמרינן כמה טיפשי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה. ולפיכך נראה דקיימא לן כרבי יוסי הגלילי ביניק וחכים. ואיסי נמי כותיה סבירא ליה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק ששי מהלכות תלמוד תורה [ה"א]. וכן נראה דעת אנקלוס [ויקרא י"ט] שתרגם שיבה סבר באורייתא. ומה שתרגם זקן סבא, ושמועתנו לדברי כל התנאים שיבה אפילו אשמאי משמע אי לאו דגלי עליה זקן, אפשר שעשה כן לסמוך קימה לתלמיד חכם שהוא אפילו יניק וחכים כדאמרן מפני שהכתוב סמך קימה לשיבה.
וכתב הריטב"א ז"ל דהא דקיימא לן כל שיבה ואפילו אשמאי, מיהו היינו דוקא כשהוא כבודו של אידך. אבל אם האחר חכם ואינו לפי כבודו לא. וכן אתה אומר ביניק וחכים שאם האחר זקן חכם ואינו לפי כבודו פטור. וכדאמרינן לקמן חדא דאתון חכימין ואנא חבר שאין תלמיד חכם עומד בפני מי שקטן ממנו ולא בפני מי ששוה. עד כאן. ודאמרינן בפרק אלו מציאות בתלמידי חכמים שעומדין זה מפני זה, התם משום דכל יומא שמעתתייהו בפומא דהדדי, והוה ליה כרבו. ופירש רש"י ז"ל שם שעומדין זה מפני זה ואפילו כמלוא עיניו. ובכה"ג אפילו גדול על קטן חייב כיון שהוא רבו, הרנב"ר ז"ל. הרפתקי. קורות וצרות וראו הרבה נסים ומופתים. עדו. עברו. יהיב להו ידא. פושט ידו לזקנים כשהם עוברים אצלו להיות נשענים עליו, אבל לא היה קם מפניהם.
גרסינן ביש נוחלין [ב"ב ק"כ ע"א], אמר רבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה, אמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה. ופירש רש"י ז"ל דהיכא דאין אחד מהם מופלג בין בישיבה בין במסבה זקן קודם. ואחרים כתבו דכל כי האי גונא הוו להו כאילו שניהם מופלגים ובישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה. והתם נמי אמרינן הלכתא חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב והלכתא אין חולקין, קשיא הלכתא אהלכתא, לא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא הא דלא פליג ליה רביה יקרא, שאם היו חולקין לו כבוד נמצאו מקילין בכבוד הרב.
<h2>דף לג:</h2>
שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים. שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית. הילכך מי שעמד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית. ואמרו בתוספות שלא אמרו כן אלא בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד אפילו כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו. חוץ מהתרת מנעל והנעלת מנעל, שהן עבודות עבד ויחשדוהו שמא עבד הוא כיון שהוא במקום שאין מכירין אותו. ומיהו אי מנח תפלי לית לן בה, שאם היה עבד פטור היה מתפלין, דאתקוש לת"ת. מונע ממנו חסד שנאמר למס מרעהו חסד, כלומר מי שמסיר מרעהו את עצמו, כאדם שאומר לחבירו הסר מעלי, דומה כאילו הסיר מעליו חסד. מס, לשון השמטה והסרה, כמו ולא ימס [דברים כ']. א"ר חנינא בריה דר' אבהו א"ר אבדימי דמן חיפה חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות וכיון שעבר יושב אב"ד עובר עומד מלפניו כמלוא עיניו וכיון שעבר ד"א יושב נשיא עומד מלא עיניו ואינו יושב עד שישב שנאמר והביטו אחרי משה עד באו האהלה. ובמסכת הוריות [י"ג ע"ב] איכא סדרא אחרינא, דת"ר נשיא שנכנס כל העם עומדין ואין יושבין עד שיאמר להם שבו, כשאב ב"ד נכנס עושין לו שתי שורות מכאן ומכאן עד שנכנס וישב במקומו, חכם שנכנס אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס ויושב במקומו. וכתבו בתוספות דבמסכת הוריות מיירי בבית המדרש והכא מיירי בשוק דיליף לה הכא ממשה שנאמר והביטו אחרי משה עד באו האהלה דמשמע דבשוק הוה.
מוכח בגמרא הכא שאין הבן רשאי לעמוד מפני אביו אם הוא רבו של אביו כשעומד הבן בפני רבו אא"כ הרב נמי חולק לאביו כבוד, דאמרינן דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אבוך, דשאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל נמי קאים מקמיה. ומוכח בירושלמי שאין רשאי לעמוד מפני בנו אפילו בנו רבו, אבל הבן חייב לעמוד מפניו. ואע"ג דבגמרין לא איפשיטא. דגרסינן בירושלמי [ה"ח] אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה רבי טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי אמרי לה מאי עביד לך יותר תנית להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה אלפים עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה עד כאן בירושלמי. והא ר' טרפון לגבי אמו רב הוא. ואם לא כן לא היה לו לעשות ולא לה לקבל. ולא משמע למימר משום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לכבוד שאמרה תורה. הילכך שבקינן ספקין דגמרין ונקטינן פשטייהו דבני מערבא. וכן כתב ר"ח ז"ל. ואף הרמב"ם ז"ל כתב כן בפרק ששי מהלכות ממרים [ה"ד].
מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. והא דאמרינן במסכת מכות [כ"ב ע"ב] כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, לאו משום דעדיף גברא רבה מספר תורה, דהא איפכא אמרינן הכא. אלא לומר שאלמלא הם היתה תורה כרוכה ומונחת. ועוד דאינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דבאורייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי לה חדא. ובתוספות אמרו דהתם קאמר הכי, משום דלא ידעינן דניקום מקמי ס"ת אלא מק"ו דגברא רבה.
שהזמן גרמא. שהזמן גורם להתחייב בה, שאין חובתה חלה אלא לזמן קבוע. וציצית. אתיא כר"ש דפטר נשים מציצית כדאיתא בפרק התכלת [מנחות מ"ג ע"א], ומפרש טעמיה התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה, כלומר והויא לה מ"ע שהזמן גרמא. וקיימא לן כר"ש משום דסוגיין כותיה בפרק במה מדליקין [שבת כ"ה ע"ב] ובפרק התכלת [מנחות מ' ע"ב] גבי סדין דפטרינן מציצית אמרינן גזירה משום כסות לילה. וא"ת כיון דסדין בציצית אפילו לובשו ביום פטור, שאם לא תאמר כן חייבת הסדין בציצית, שהרי אדם מתכסה בהם ביום. ואם כן מינה נמי דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה. ונמצא שהכסות שחייב בציצית, לעולם מתחייב בו, ואפילו בלילה. אלמא אין הזמן גורם מצוה זו כלל. י"ל דאע"ג דכסות לילה ביום נמי פטור, אפילו הכי כסות יום בלילה פטור, דלעולם לא מיחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה, דקרא דוראיתם אותו הכי משמע.
והא דאמרינן דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מיהו אי איכא לאו בההוא עשה כי היכי דמיחייבי בלאו הכי נמי אעשה, כדאמרינן במסכת שבת [כ"ה ע"א] דשבת וי"ט עשה ול"ת נינהו ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, ואחד האנשים ואחד הנשים שוין בדבר כדמוכח גבי שמן שרפה [שבת שם] וגבי כסוי [ביצה ח' ע"ב]. וא"ת בשלא הזמן גרמא למה לי במעקה ואבדה ושלוח הקן למיתני משום העשה, תיפוק לי משום לאו, ובכל ל"ת שבתורה נשים חייבות. וי"ל דבהני מצינו שאין העשה והלאו באין כאחד, באבדה כגון שנטלה ע"מ להחזירה שאינו עובר משום לא תוכל להתעלם, וכן בשלוח הקן אם נטלה ע"מ לשלחה אינו עובר משום לא תקח האם, ובמעקה נמי אם בנה בית ע"מ לעשות מעקה ואח"כ נמלך ולא עשה אינו עובר בלאו דלא תשים, או שבנאו ונפל. נמצא שחייבות משום העשה בלבד, באבדה איכא משום השב תשיבם ובשלוח שלח תשלח ומשום ועשית מעקה [במעקה]. ובזמן גרמא ובלא הזמן גרמא לא מני תנא לכולהו, דטובא אחריני איכא, תפלין וראיה בזמן גרמא, ובאין [זמן] גרמא חלה ותרומה וכסוי הדם. אלא כגון אלו קתני, ומשום הכי לא תנא אלו הן אלא זו היא.
<h2>דף לד.</h2>
וכללא הוא. בתמיה, וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. מצה. דנשים חייבות דבר תורה בלילה הראשון, דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ושמחה. ברגל דכתיב ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך. והקהל. בהדיא כתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף. תלמוד תורה. ושננתם לבניך ולא בנותיך. וכן בפדיון הבן כדאמרן לעיל [כ"ט ע"ב]. ופריה ורביה. אמרינן בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"ב] האיש מצווה על פריה ורביה ואין האשה מצווה על פריה ורביה, ויליף לה מדכתיב וכבשוה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש, וכל דלא קרינן ביה וכבשוה לא קרינן ביה פרו ורבו. מן הכללות. אין למדין מהן דאיכא בהו דלאו דוקא. שנאמר בהן חוץ. דמשמע דדוקא קאמר ולא שייר מידי אפילו הכי אין למדין, וילפינן לה בגמרא מדתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח, ותו ליכא והאיכא כמהין ופטריות אלא לאו ש"מ אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ.
<h2>דף לו.</h2>
לחייב על כל קרחה וקרחה. היינו בשתלשן בבת אחת, כגון שסך חמש אצבעותיו והניחם בשנים ובשלשה מקומות ובהתראה אחת, אבל בזו אחר זו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת כדאיתא במסכת מכות [כ' ע"ב]. ושיעור קרחה כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שער. מה להלן על מת. בישראל כתיב בין עיניכם למת. אף כאן. בכהנים, דכתיב לא יקרחו קרחה בראשם, דוקא על מת, אבל שלא על מת כגון שקרח ראשו על ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים פטור. ובבל יקרחו אחד נשים ואחד אנשים חייבין. ולית הלכתא כאיסי דאף אף בבל יקרחו נשים פטורות, כיון דסתם מתניתין דלא כותיה, שלא הוציא אלא הני תלת דמתניתין. וכן איתא בירושלמי [ה"ז] רב המנונא מפקיד לחבריה פקדון לנשיכון כד יהון קיימין על מתיא לא ליתלשן בשעריהון שלא יבאו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה.
<h2>דף לו:</h2>
מתניתין. שאינה תלויה בארץ. מסקינן בגמרא דהכי קאמר כל מצוה שחובת הגוף [היא]. והיינו אינה תלויה, שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם, כגון שבת תפלין ע"ז פטר חמור וכיוצא בהם. והתלויה בארץ היינו חובת קרקע המוטלת על הקרקע או על גידוליו כגון תרומות ומעשרות וחלה ולקט שכחה ופאה וכיוצא בהם. וילפינן בגמרא [ל"ז ע"א] האי כללא מדתנו רבנן, אלה החוקים אלו המדרשות, והמשפטים אלו הדינין, אשר תשמרון זו משנה, לעשות זה מעשה, בארץ יכול לא יהא נוהג אלא בארץ ת"ל כל הימים, יכול יהא נוהג אפילו בחוצה לארץ ת"ל בארץ, אחר שרבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שכתוב בענין, אבד תאבדון את כל המקומות וכו', והלא (כל) ע"ז בכלל היתה ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת אפילו בחוצה לארץ מדכתיב בה כל הימים אשר אתם חיים, אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת אפילו בחוצה לארץ.
<h2>דף לז.</h2>
חוץ מן הערלה. שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בחוצה לארץ. הערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים כדאיתא בגמרא. ופריך בירושלמי אמאי לא תני נמי חלה, שהרי היא נוהגת בחוצה לארץ מדבריהם. ומתרץ דלא תני אלא דברים שנוהגים בישראל ובגוים, וחלה אינה נוהגת בשל גוים דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של גוי. ושמעינן מינה שהערלה והכלאים נוהגין בשל גוים. והכי משמע מדתניא בפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] גוי שבא ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן, שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו. אלמא דאי מהימן ליה דשל ערלה נינהו אסירי, משום דערלה נוהגת בשל גוים. ובפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"ב] נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות גוים מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. ועל זה דקדקו בתוספות היאך אנו מותרין לשתות יין, לפי שרגילין בכל שנה להבריך הגפנים בארץ ואחר שהשריש ראש הגפן חותכין אותו ונעשה שני גפנים. ובכי האי גונא קרוי ערלה, דתניא בפ"ק דר"ה [ט' ע"ב] אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ר"ה עלתה לו שנה. ולענין ערלה איירי. ונראה דאתיא כר' אליעזר בן יעקב דאמר [סוטה מ"ג ע"ב] כרם כמשמעו, וסבר דלא מקריא הברכה כשנועץ ראש הגפן וחותכו באמצעו ומבדילו מן השרש, דאין זה אלא כמו נוטע זמורה בעלמא. ומיהו יש להתיר ספק ערלה, דאמרינן לקמן [ל"ט ע"א] ספק לי ואנא איכול. אף החדש. לאכלו קודם העומר אסור אף בחוצה לארץ, דהא כתיב ביה מושבות, וסבירא ליה לר' אליעזר דכל מקום שאתם יושבים (יושבים) משמע. והלכתא כותיה, דסתם לן תנא כותיה, דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום. והכי איתא במנחות [ס"ח ע"ב] חדש אסור בזמן הזה עד נגהי תמניסר משום ספקא.
<h2>דף לח:</h2>
ספק ערלה. ספק אם עברו עליה שלש שנים, אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר אילנות ולקט גוי מן הפירות ואינו ידוע מהיכן. בסוריא מותר. היא ארם צובה שכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל. וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש. הילכך אין לו דין ארץ ישראל. ולפיכך ספקה מותר. ומיירי בשלקט כבר, אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקט. בחוצה לארץ. דרחיק טפי ולא מחליף. יורד ולוקח. מן הגוי הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות, וישראל יודע שהוא נכנס שם ללקוט לכתחלה. ובלבד. שלא יראנו הישראל כשהוא לוקט מן הערלה. נמצא דבכלאים מקילינן טפי, שמותר לומר לו שילקוט לו מאותן פירות בסתם. מתני לקולא. בערלה כמו בכלאים.
הנטוע ירק. שנטע ירק בין הגפנים, דהוו להו כלאי הכרם. וירק נמכר חוצה לו. ויש לחוש שמא מן הירק (הנמכר) [הנטוע] בכרם הוא, והו"ל ספק כלאים. יורד ולוקט. יורד הגוי ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לישראל חבר אע"פ שיודע החבר שהם כלאים ודאי. ובלבד שלא ילקוט. החבר עצמו. ביד. וטעמא דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקטו בידים. וה"ה הרואה כשהגוי ליקטו. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות מאכלות האסורות [הי"א].
<h2>דף לט.</h2>
ספק לי. תלקוט שלא בפני שיהא ספק לי. וכתב הרנב"ר ז"ל דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקיטינן כותיה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [פ"י מהלכ' מאכלות האסורות הי"א]. ואע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר ערלה בחו"ל הל"מ שספקה מותר ודאה אסור, והכי נמי מצי למימר שכך נאמרה שלא יראנו לוקט. וכתבו ז"ל מדאיצטריך למשרי הכא ספקא מהלכה למשה מסיני ש"מ דאי לאו הכי הוה בספקא איסורא דאורייתא, דאל"כ למה לי למשרי. ומהא שמעינן דהא דאמרינן בעלמא ספקא דאורייתא לחומרא, איסורא דאורייתא אית ביה, ולאו מדברי סופרים הוא. והכי נמי משמע מפ"ק דחולין [י"א ע"א] דאיבעיא לן מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ומוכחינן משבירת עצם ודכותיה, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא דאמרינן זיל בתר רובא. ואם איתא דספקא דאורייתא לא אסיר מדאורייתא מאי ראיה מהנהו לרובא דעלמא דאתחזק איסורא. שאני הכא דספק טריפות הוא וכל ספק איסור רחמנא שרייה. אלא ודאי מדאורייתא נמי אסור. (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל לא היה סובר כן, והיה מביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא, דאמרינן בשלהי מסכתין [ע"ג ע"א] לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין ודאין. ודחו ז"ל ראיה זו, דאדרבה מדאיצטריך לאורוכי כולי האי ולא אמר משום דהוי ליה ספקא וספקא שרי ש"מ דבממזר לחוד הוא דאמרינן הכי, ומשום דנפקא לן מקרא להתיר ספק ממזר, כדאמרינן התם תרי קהלי כתיבי. וכן כתב רש"י ז"ל שם תרי קהלי נינהו להנך תרתי דרשות קהל ודאי הוא דלא יבא וממזר ודאי הוא דלא יבא.
לוקין וכו'. כדיליף לקמן. כאן בהרכבת אילן. לוקה במין בשאינו מינו. חוקים שחקקתי לך. מדלא כתיב ושמרתם את חוקותי משמע את חוקותי תשמרו, כלומר חוקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית, שלא יתרכב מין אחד בחבירו שלא למינהו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם. מה בהמתך בהרבעה. שהוא דבר המסוים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף. אף שדך בהרכבה. למעוטי כלאי זרעים וכלאי הכרם שאין התערובת גוף בגוף. ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע. ואסור לעשותו על ידי גוי כדאיתא בירושלמי. והיינו מדרבנן. ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב ביה לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם. והא דלוקין על ההרכבה היינו מעשה ההרכבה הוא דאסור, אבל הפרי מותר, דומיא דבהמת כלאים שריא, מדאיצטריך קרא למיסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי כדאיתא פרק כל הבשר [חולין קט"ו ע"א]. ומה בהמתך וכו'. דהא חובת הגוף היא. אף שדך דהרכבה אף בחוצה לארץ. ואלא הא דכתיב שדך. כלומר ובחוצה לארץ אין קנין לישראל, דקנין ארעי הוא. ומכאן הביא ר"ת ז"ל ראיה דהא דתנן במסכת ע"ז [כ"א ע"א] אף במקום שמשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהגוי מכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך, דבארץ ישראל קאי, אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך. וכתב הריטב"א ז"ל, והדין אמת כמו שכתבנו שם. ואע"ג דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפילו הכי נוהגת בחוצה לארץ, התם הא קיימא לן [פסחים ד' ע"א] דמזוזה חובת הדר היא וחובת הגוף חשיב ומה ביתך דרך ביאתך. ההוא למעוטי וכו'. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ. ולהכי אפקיה רחמנא בלשון זריעה ואמר שדך, אע"ג דמיירי בהרכבה.
נשמתיה. דהא עבר אדברי סופרים. לא חווריתו. לא נתחוור לך דין זה שדבר זה מותר דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ אפילו מדרבנן, כדאיתא לקמן. שערי ביני גופני. מין אחד של זרעים דוקא, ומשום הכי לא אסרינהו ניהליה. דאע"ג דאכתי לא הביאה שליש, ואמרינן פרק (א') [ז' מ"ז] דכלאים שאין התבואה מקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן, מ"מ היה [לו] לומר שלא יניחנה בקרקע כיון שסוף איסור לבא. לא צהריתו. מלשון אורה, כלומר אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לך. ולא קיימא לן וכו'. בתמיה. וטעמיה דרבי יאשיה דבעי חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים, אלמא בעינן כלאים בר מכרמך. ומדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים משמע שהזריעה קאי נמי אכרמך דהיינו חרצן. ומיהו לא בעי רבי יאשיה הכי אלא לענין מלקות ולהתראה ללקות שתים משום כלאי הכרם ומשום כלאי זרעים, כדאיתא בירושלמי [כלאים פ"ח ה"א]. אבל לענין איסור לא בעי מפולת יד. אלא כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות. ונפקא לן מפן תקדש המלאה, כדקיימא לן [פסחים כ"ה ע"א] דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת. והיינו דתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש. והא דלא אסר רבי יאשיה הפירות במין אחד, משום דלא תזרע כלאים שני מינין משמע. והלכתא כותיה בין למלקות בין לאיסור. ושני מינין דאמרן דאסירי אפילו בגפן יחידית מקרי כלאי הכרם, דהא לרבי יאשיה בחרצן עם חטה ושעורה מיחייב. ומין אחד דשרי אפילו בפחות משלשה טפחים הוא דליכא למיחש להרכבה אלא בזורע על הגפן ממש ובזמן שאין על הגפן עפר שלשה טפחים. לפי ששרשי הזרעים יורדים כנגדם ונכנסים בתוך הגפן, כדתנן פ"ז דכלאים ומייתי לה פרק לא יחפור [ב"ב י"ט ע"א]. ביזרוני. היה זורע זרעים חלוקים כאחד אבל לא בכרם. שבארץ לא אסירי וכו'. דלא כתיב בהו פן תקדש, דמשדך לא תזרע נפקא. הילכך נקטינן דכלאי הכרם נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן ובשני מינין בר מכרם, ובמין אחד אפילו הפירות מותרין. וכלאי זרעים אין נוהגין בחוצה לארץ כלל. וערלה נוהגת בחוצה לארץ, וספקה שרי. וכתב הריטב"א ז"ל, כרם הנטוע בפחות מארבע אמות זורעין בו שני מינין בחוצה לארץ, דפלוגתא היא בארץ כדאיתא בדוכתא [כלאים פ"ה מ"ב], וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. מפי מורי נ"ר הלכה למעשה. ובהברכה והרכבה נוהגת ערלה, כדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא. מיהו כתב הרמב"ן ז"ל [ר"ה י' ע"א] דהני מילי בארץ אבל בחוצה לארץ לא, דהא אמרינן פרק משוח מלחמה [סוטה מ"ג ע"ב] לענין עורכי המלחמה לאו א"ר אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו נטע כמשמעו ולא מבריך ומרכיב ונטעתם נמי דכתיב גבי ערלה כמשמעו אבל מבריך ומרכיב לא. וכיון דקיימא לן [ברכות ל"ו ע"א] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אין ערלה נוהגת בחוצה לארץ בהברכה ובהרכבה כלל. ולפיכך נהגו להבריך בכרמים ואין חוששין לערלה. ורבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם, אבל בשאר אילנות לא, דבריש כיצד מברכין [שם ל"ה ע"א] פליגי בה, ואיכא מאן דתני כרם רבעי. וכתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל [שאילתות פר' קדושים שאילתא ק'] דבכרם נמי דוקא כשהוא שלם, אבל בגפן יחידית לא. והרמב"ן ז"ל סובר דאפילו גפן יחידית. אבל הרמב"ם ז"ל חדש עוד בפרק עשירי מהלכות מאכלות אסורות [הט"ו] ואמר, יראה לי שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ, אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל וכו'.
<h2>דף לט:</h2>
מצוה אחת. מפרשינן לה בגמרא כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו בעוה"ז. ונוחל את הארץ. העוה"ב.
<h2>דף מ:</h2>
אינו מן היישוב. אינו מקפיד על דבר שהוא כבוד לו ואין לו בושת פנים, ומשום הכי אמרינן בגמרא דפסול לעדות לפי שמזלזל בעצמו ואינו חש אם יתבייש. האוכל בשוק וכו'. פירש ר"ח ז"ל בשאוכל משל אחרים, אבל בשל עצמו לא, דגרסינן בירושלמי דמעשרות ר' שמעון הוה אכיל בשוקא חזייה רבי מאיר אמר ליה אין שבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ובשל גרמיה ע"כ. ומדלא אמר ליה אלא אין שבח, מכלל דר' יוחנן דאמר פסול לעדות היינו בשל אחרים. ובגוזל פחות משוה פרוטה, דאי לא תיפוק לי דמפסיל משום גזלן. ור"ת ז"ל פירש דהכא בפת, שהוא גנאי גדול לאכול בשוק ולברך, וההוא דירושלמי בפירות ולתלמיד חכם הוא גנאי ולא לאחר. כל המחזיק בתורה ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
<h2>דף מא.</h2>
האיש מקדש בו ובשלוחו. בגמרא יליף לה. וכתב הריטב"א ז"ל שליח שעשאו בעדים לקדש לו הן אשה זו הן אשה סתם, וכן היא שעשאתו שליח בעדים לקבל קדושיה הן מאיש זה הן מכל איש סתם. ובין בשליח דידיה בין בשליח דידה, לא בעינן קנין כלל, כי היכי דלא בעינן בשליחות דעלמא אפילו בדבר של ממון ואפילו באורכתא דהא לא מקני ליה מידי דליבעי קנין, וכל שכן בשליחות גטין וקידושין שאין מקום לקנין. מיהו עדים בעינן, דאי לא, אין אחד מהם נאמן לומר שהוא שליח, וכדבעינן למימר לקמן עכ"ל. אבל הרמב"ם ז"ל [ה' אישות פ"ג הט"ו] כתב דבשליח דידיה לא בעינן עדים, אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח והיא מודה לו סגי ליה. אבל שליח קבלה שנגמר הדבר על ידו בין בגיטין בין בקידושין צריך עדים. כשהיא נערה. וכ"ש כשהיא קטנה אם קבל קידושיה מקודשת. והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא, כדמפרש בגמרא.
גמרא. מצוה בו יותר מבשלוחו. דכי עסיק הוא עצמו במצוה מקבל שכר טפי. מחריך רישא. לכבוד שבת. שיבוטא. דג. בהא איסורא. מרישא לא שמעינן מצוה דדילמא טעמא דרישא משום איסורא, ובשלוחו דקאמר לומר דחיילי קידושין בהאי גונא אבל לא שיהא מותר בשלוחו לכתחלה. אסיפא איתמר. דליכא למיחש לאיסורא שמא תראה בו דבר מגונה. טב למיתב טן דו. משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהו, טוב לשבת עם גופים שנים משבת אלמנה, טן גוף דו שנים. ואפילו הכי אשמעינן מתניתין דמצוה בה יותר מבשלוחה, כיון דמסייעת למצוה של פריה ורביה. וכי תימא איך תתקדש בשלוחה כיון דאיכא איסורא בדידיה. איכא למימר דמ"מ אשמעינן דבדידה ליכא איסורא. כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא. מדקתני כשהיא נערה ולא אמר נערה או בתו סתם דייק הכי. עד שתגדיל. והא דאמרינן בכל דהו ניחא לה מדריש לקיש וכו', התם בגדולה דסברה וקבלה דמדעתה הוא.
<h2>דף מא:</h2>
והלא אינו שוחט אלא אחד. דנפקא לן מדכתיב תזבח, שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד, כדאיתא בחולין פרק השוחט [כ"ט ע"א], ואפילו הכי אמר רחמנא ושחטו דמשמע דכולן שוחטין.
מכאן ששלוחו וכו'. הריא"ף ז"ל הביא הא דר' יהושע משום דתני בה בהדיא מכאן ששלוחו של אדם כמותו. מיהו בגמרא מסקינן דמהאי קרא לחודיה ליכא למיגמר לכל התורה כולה, דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, כלומר שהכהנים שלוחים הם, ואדרבה על ידי שליח דוקא. אלא דבגרושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלח ושלחה כדאיתא בגמרא. ומביניא דגרושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה, דדיינינן הכי ומה קדשים שהן קדש ישנן בשליח שאר מילי שהן חול, ואפילו תרומה לגבי קדשים חול היא, לא כל שכן. מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, גרושין יוכיחו, מה לגרושין שכן חול אצל תרומה, קדשים יוכיחו, וחזר הדין, הצד השוה שבהן שישנן על ידי עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכ"ש שאר מילי שהן חול גמור. ומתרומה הוא דילפינן דאין שליחות בגוי, דכתיב בתרומה אתם גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וכתב הריא"ף ז"ל, ולדבר עבירה לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו, דהא קיימא לן אין שליח לדבר עבירה דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ע"כ. הילכך אינו כשלוחו אלא כעושה מאליו. מיהו בגמרא אמרינן דבמעילה ושליחות יד אמרינן שלוחו של אדם כמותו אע"ג דדבר עבירה נינהו, דהא במעילה אמרינן דשליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל, כלומר שמי שהיו אצלו מעות של הקדש וטעה כסבור שהן חולין ומסרן לשליח ליקח בהן חלוק ולקחו, בעל הבית מעל ומביא קרבן מעילה. ויהבינן טעמא בגמרא משום דמעילה ילפא חטא חטא מתרומה. ובשליחות יד נמי מדתניא מה ת"ל על כל דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע, ולא ילפינן מינייהו דיש שליח לדבר עבירה בעלמא, משום דהוו להו מעילה ושליחות יד שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. והא דאמרינן הכא ששלוחו של אדם כמותו, השליח נמי יכול לשוויי שליח, דתניא ושלח ושלחה מלמד ששליח עושה שליח. וא"ת והא מילי נינהו ומילי לא מימסרן משליח לשליח כדאמרינן (בהמביא תנין) [בכל הגט (גיטין כ"ט ע"א)]. תירץ הרב אלברצלוני ז"ל דהכא בדשוייה שליח בקנין דאלים לשוויי שליח. והרא"ש ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל הסכימו דלא בעי קנין, והכא מיירי שנתנו בעלים רשות לשליח לשוויי שליח. ולפי הריא"ף ז"ל בפרק כל הגט, בלא דעת בעלים נמי שליח משוי שליח, ומיירי בשחלה או בשנאנס, דסתמא דמילתא כל שחלה דעת בעלים שימנה השליח שליח. והראב"ד ז"ל פסק שם דלא בעינן חלה אלא בשאמר לו את הולך, אבל בהולך אפילו לא חלה מצי לשווייה דגלי אדעתיה דלא קפיד.
<h2>דף מב.</h2>
שנאמר נשיא אחד. כלומר שהיה כל אחד מן הנשיאים שליח שבטו. תפוק לי שליחות מהכא, ואמאי איצטריך מקדשים מקרא דושחטו דלעיל. והא איכא קטנים. בחלוקת הארץ, וכי הזוכים להם בתורת שלוחים (לאדם שלא בפניו כקטנים כשלא בפניו דמי) זכו, והלא אין שליחות לקטן, דגבי ושלח ושלחה דילפינן שליחות מיניה איש כתיב ביה. שזכין לאדם שלא בפניו. דקטנים כשלא בפניו דמי, ולאו לאיתויי שליח אתא. לחוב אמאי. וכי מעמידין אפטרופוס לחובת היתומים. איכא דבעו למילף מהכא דשליחות לאו מטעם זכיה הוא ולא זכיה מטעם שליחות, דהא לבתר דאמר קטנים לאו בני שליחות אוקמה לזכיה, ואי הוה זכיה מטעם שליחות הוה ליה לאקשויי הדרן קושיין לדוכתה והא קטנים לאו בני זכיה נינהו. אלא ודאי משמע דנהי דאין שליחות לקטן זכין לו דבר תורה. והקשו בתוספות שהרי מצינו דזכיה מטעם שליחות הוא מדאמרי' בפ"ק דמציעא [י"ב ע"א] חצר משום ידה איתרבאי ולא גרע משליחות, גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ועוד דאמרינן פרק איזהו נשך [שם ע"א ע"ב] דגוי דלא אתי לכלל שליחות לא תקינו ליה רבנן זכיה קטן דאתי לכלל שליחות תקינו ליה רבנן זכיה. משמע דזכיה מטעם שליחות הוא. לפיכך פירש הרא"ש על דרך התוספות, דהני תלת מילי דרב אחד הם ואחרון אחרון מפרש הראשון, ורצה לומר מנין שזכין לאדם שלא בפניו אפילו בדבר שיש בו קצת חובה כההיא דיתומים שבאו לחלוק. והמקשה שהקשה זכות הוא, לא הבין יפה דברי המתרץ, והיה יכול להקשות לפי סברתו א"כ הדרה קושיין לדוכתה דתיפוק שליחות מהכא, אלא דעדיפא מינה קא פריך. וכתב הרנב"ר ז"ל, דהא דלא תקינו ליה נמי שליחות, משום דשליחות מילתא אלימתא היא, דמכי מטי לידיה דשליח לא מצי משלח למהדר ביה, לא אלמוה לזכותיה דקטן כולי האי. אלא לחייב על מנת לזכות. כלומר שמתחלה הם יורדים לזכות, ואם חבו חבו, שהרי יש להם רשות בדבר. ודאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ב ע"א] דאין אפטרופין רשאין לדון לחוב על מנת לזכות, היינו לומר שאם ירדו מתחלה לחוב אע"פ שזכו לסוף לא עשו כלום. דכל מידי דלית ליה לאפטרופוס למעבד אי עבד לא מהני. וכיוצא בזה מצינו בתלמוד לשון אחד על כונות מתחלפות. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל, דכל שהיתומים תובעים לאחרים יש רשות לב"ד להעמיד להם אפטרופוס, וחשיב לחוב על מנת לזכות, ומעשיהן קיימין אע"פ שנתחייבו בדין, כל זמן שלא נתחייבו מחמת טעותם שטעו לעיין בטענותם לדבר (מצוה) [מצוי]. ולא מצי אידך למימר לכי גדלי אנא, הוה טעיננא טפי בשקול הדעת. אבל בתביעה שתובעים אחרים להם חשיב חובה ואין מעשיהם כלום, ואפילו ברשות ב"ד. ודוקא בתביעה שמחמת מורישן, ולאפוקי תינוק שתקף בשל אחרים דהא ודאי מעמידין לו אפטרופוס לדון, ולהשיב על תביעת הנגזל, כדאיתא פרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"א], וכדאמרינן פרק שור שנגח [שם ל"ט ע"א] מעמידין אפטרופוס להם לגבות מגופו, ע"כ.
יתומים שבאו לחלוק. הרא"ש ז"ל אוקמה כשהם קטנים כולן וצריכין אפטרופוס לשמור נכסיהם. אבל אם מקצתם גדולים חולקין בעל כרחם של קטנים. שאם לא כן לקתה מדת הדין, שיאמרו גדולים, אנו רוצים לעבוד ולשמור נכסינו. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשירי מהלכות נחלות [ה"ד] דבמקצתן גדולים ומקצתן קטנים איירי. וכתב עליו הרנב"ר ז"ל, וכן עיקר, דאי בשכולם קטנים, לשמואל דאמר הגדילו יכולין למחות, חלוקה זו למה, והלא כל אחד מהם יכול למחות. ועוד כיון דטענת קטן לית בה מששא, יהא הכל משותף ונעמיד אפטרופוס על הכל לאכילת פירות עד שיגדילו וכן כתב הריטב"א ז"ל. והביא ראיה מדאמרינן הכא ב"ד מעמידין להם אפטרופוס, דאלמא ליתומים הרבה סגי באפטרופוס אחד. אלא ודאי בגדולים וקטנים מיירי. וחלוקה זו אפילו שלא מדעת קטנים היא כלל, דהא לאו בני דעה נינהו, ומה היה מועיל ביאתם לב"ד ורצונם. והוי יודע דחלוקה זו בב"ד היא, מדקאמר ובוררין ולא אמר ובורר. וטעמא שיותר הוא ראוי שיטעון האפטרופוס בשבילם ולהפך בזכותם ושיהיו הבית דין כשומרים עליו. וכל שלא העמידו בית דין אפטרופא בחלוקה או בפריעת בעל חוב וכתובת אשה טועה בדבר משנה הוא וחוזר ע"כ.
ובוררין הב"ד חלק יפה. לא שיהא יותר משובח משל גדולים, אלא לומר שיהיו נזהרים שלא יגרע חלקם, דלאו בני מחילה נינהו. ולאחר שישוו החלקים מטילין גורל ביניהם וחולקים על פיו, הרנב"ר ז"ל בשם ר"ח ור"ת ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל דעל ידי גורל מיירי, ואפילו הכי שייך ברירה שהרי צריך דעת ויישוב גדול בהשואת החלקים במדה ובדמים ובעידית וזיבורית. וכמה עניני ברירות יש בחלונות ובסולמות ובדרך. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל והריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דודאי אין לאפטרופוס רשות לחלוק בגוד או איגוד, דגוד או איגוד מקח וממכר הוא, ואין אפטרופסין רשאין למכור וליקח, כדאיתא במסכת גיטין [נ"ב ע"א]. ועוד דאי אפילו בדבר דשייך ביה גוד או איגוד חולקין, אמאי דוחק בגמרא לומר יכולין למחות ברוחות, הוה ליה למימר יכולין למחות בגוד או איגוד. ועוד דמבוררין להם ב"ד משמע דצריך שומא, וכיון דצריך שומא מסתבר דאין חולקין אלא בגורל ובמילתא דלא שייך ביה גוד או איגוד. וכן נראה דעת ר"ח ז"ל עכ"ל מהרא"ש ז"ל.
<h2>דף מב:</h2>
אין יכולין למחות ברוחות. מי שנפל לו חלק בדרום אינו יכול למחות ולומר נוח לי בצפון שהיה לי שם שדה סמוכה שנפלה לי מאמי. שום הדיינים. ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה שלא מדעתו משום דלא הוה צאית דינא.
הרי הן כלקוחות. לענין אונאה וביטול מקח. פחות משתות. כך דינם של לקוחות קצוב בפרק הזהב [ב"מ נ' ע"ב]. מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכתבו בתוספות דהא דאמרינן דאפילו פחות משתות וכו' היינו שמחזיר האונאה, אבל המקח קיים. וכן ההיא דאמר רב נחמן התם בכתובות [ק' ע"א] שליח כדיינין, לומר דנקנה מקח, אבל האונאה צריך להחזיר דלא הוי מחילה אלא במשלח עצמו, וכן כתב הרא"ש. אבל הרנב"ר ז"ל כתב דחלוקתן בטלה, (וכההיא דכתובות) אפילו בשליח ב"ד, וכההיא [דכתובות] [ד]פסקי' התם דשליח דאלמנה דאפילו בטעות כל שהו מכרו בטל, עד כאן. וההוא שליח דגט פשוט [ב"ב קס"ט ע"ב] דזבן ארעא שלא באחריות וחייביה רב נחמן לשליח ואמר ליה זיל את וזבנה והדר זבנה ניהלה באחריות, ולא אמר ליה דליהוי מקח בטל כי הכא. התם השליח לקח סתם, ואצל המוכר דין הוא שיהיה המקח קיים. ואצל האשה שלא עשה שליחותה, דין הוא שיהיה המקח בטל.
והא דאמרת שתות וכו'. אלא דלא אמור נפלוג וכו'. שלא התנו מתחלה להיות שמין הנכסים בשלשה שהן ב"ד. אבל קבלו עליהם להיות חלוקתן כדין שומת הדיינין, לא אמרינן קנה ומחזיר אונאה. אלא חלוקתן בטלה. והא דאמרת יתר משתות וכו'. דוקא במטלטלי, דאונאה כתיבא בהו או קנה מיד עמיתך אל תונו, דבר הנקנה מיד ליד. אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ולא בטול מקח, ואפילו בדבר מופלג כמו שכתב הריא"ף ז"ל פרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"א], הרנב"ר ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל וראיה גמורה מההיא דאמרינן [שם ק"ח ע"א] גבי בר מצרא דטעה בכפל וזבין במאתן ושויא מאה, אין אונאה לקרקעות. ושלא כדברי הירושלמי [כתובות פי"א ה"ד] שפירש שעד פלג דמים אין לו אונאה אבל יתר מכן בטל מקח. ואנן אגמרא דילן סמכינן, עכ"ל.
מכרן בטל. ואע"פ שאין אונאה לקרקעות, היינו במאי דעביד איהו גופיה. אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה, כדאמרינן גבי שליח. ובדין הוא דאפילו כל שהו חוזר, אלא משום כח ב"ד יפה אמרו עד שתות, הרנב"ר ז"ל. וא"ת הא תינח פחתו, אבל הותירו שתות למה מכרן בטל, הרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח. תירץ הרמב"ן ז"ל [כתובות צ"ט ע"א] דשום ששנינו כאן היינו שהורידוהו לבעל חוב בשומא שב"ד יורדין תחלה לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומתן. ואם לא מצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין. ואם לא מצאו אפילו שומן אין מוכרין בפחות, אלא אומרין לבעל חוב ליפרע ממנו. והיינו שטרי חליטתא. וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר. אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל. וכיון דאמרינן מכרן בטל בטלה כל החלוקה, דכל היכא דמיחו כך הדין. וכתב הריטב"א ז"ל דאע"ג דאמרינן [כתובות י"א ע"א] גבי קטן שאם הגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות, היינו דוקא בדבר שניתן למחילה כי ההיא או מחאה דרוחות, אבל במחאה דמחמת טעות כי הכא לעולם יכולין למחות עד שימחלו בפירוש. וכתבו כל המפרשים ז"ל, דמלשון הגמרא משמע דדוקא לא טעו כלל, הא טעו אפילו בכל שהו חלוקתן בטלה, דיש לחלק בין מכירת ב"ד לאפטרופוס, דאפטרופוס דיניה כשליח דעלמא. דהכי קיימא לן פרק אלמנה נזונת [שם ק' ע"א] דשליח ב"ד כאלמנה, דאפילו בכל שהו חוזר. והכא נמי אע"פ שהאפטרופוס ברשות ב"ד הוא חולק, עיקר מילתא דחלוקה אאפטרופוס רמיא, דבי דינא אאפטרופוס סמכי. אלא שמלשון הריא"ף ז"ל שכתבנו נראה שהוא סובר דכל פחות משתות אין יכולין למחות, דהוי ליה כשום הדיינים ממש. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות נחלות [ה"ד].
אלא דפלוג בעילויא. שלא חלקו בחבל ליטול כל אחד ביפה וברעה, אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה לפי דמים וזה ביפה לפי דמים. במשחתא. מדה בחבל. אפילו פחות וכו'. שאין זה כשאר אונאות דקיימא לן [ב"מ מ"ט ע"ב] פחות משתות מחיל איניש, דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים, אבל טעה במדה טעות היא זאת ואדעתא דהכי לא עבד וחוזר. והאי חוזר פליגי רבואתא בפירושו, הריטב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל כתבו דחוזר רוצה לומר שבטל מקח, ומיהו אם הוא דבר שאפשר להשלים כגון מדה חסרה של פירות משלים, אבל בשאי אפשר להשלים כגון בקרקעות בטל מקח לגמרי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק חמשה עשר מהלכות מכירה [ה"ב]. ומתניתין דפרק בית כור [ב"ב ק"ג ע"ב] דאמרינן, מדה בחבל אני מוכר לך, פחות כל שהו ינכה. יתר כל שהו יחזיר. ולא אמרינן בטל מקח. משום דהכי קאמר ליה לפי מדה בחבל אני מוכר לך ואם יחסר או יותיר ינכה או יחזיר. ומיהו כתב הרנב"ר ז"ל, דהא דאמרינן דכל שיכול להשלים משלים, הני מילי במדה שחסרה, שכיון שהשלים הרי יש ללוקח כל מה שנתכוין לקנות. אבל מי שנתכוין לקנות דבר חשוב ונמצא שחסר, שאי אפשר להשלים ממינו, אין כח בידו של מוכר להשלים לו בהרבה מן הגרוע ולא בדמים. ומשנה שלימה שנינו [ב"ב פ"ג ע"ב], יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו. ובודאי אפילו רצה ליתן לו כפלים מן הרעות לא כל הימנו. ולפי זה המוכר שדה לחבירו ונמצאת שגזל מוכר מקצתו והרי אותו מקצת יוצא מתחת ידו, מכיון שבטל מקצתו בטל כולו. והא דאמרינן [שם ק"ו ע"ב] גבי אחים דמקמצין, שאני התם דניחא להו שתתקיים חלוקתן בכל מה שאפשר לקיים. אבל הרשב"א ז"ל סובר דכי אמר רבא דכל דבר שבמדה אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר, לאו בטול מקח קאמר, אלא אונאה חוזרת. ופחות משתות ויתר משתות כולם שוים בדבר זה, שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת. ואין חלוק בין דבר שאפשר להשלים לדבר שאי אפשר להשלים. והכי משמע פרק בית כור [שם] גבי אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דמקמצין, כלומר ואע"פ שבטלה מקצת חלוקתן לא בטלה כולה. ולפי זה הלוקח שדה מחבירו ומקצתה יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה מוכר המקח מתקיים בשאר. וכן מצינו בתוספות לאחד מן הרבנים דלישנא דחוזר משמע שהמקח קיים, מדלא קאמר בטל מקח.
<h2>דף מג.</h2>
שליח נעשה עד. בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד להיות שנים, או אם שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר, דלא צריך שיאמר אתם עדי. דעד כאן לא אמרינן בסנהדרין [כ"ט ע"א] דצריך שיאמר אתם עדי אלא בעדי הודאה, שפעמים שאדם מודה לתובעו מנה ואומר הדין עמך מפני שרוצה להשתיקו מעליו עד לאחר זמן ואע"פ שאינו חייב לו כלום, לפיכך אין השומע יכול להעיד בפני הודה לו עד שיאמר אתם עדי, אבל בעלמא לא. ודוקא בשטר שאין בו שוה פרוטה, שאין כאן נגיעת עדות כלל, שאין נשבעין בפחות משוה פרוטה ואפילו מדרבנן. אבל קדשה בכסף אי נמי בשטר שיש בו שוה פרוטה ומכחשא להו אין נאמנין דהו"ל נוגעין בעדותן השתא דתקון רבנן שבועת היסת. ואם רצה לכונסה נותן לה קדושין אחרים. ומיהו מסתברא דספק מקודשת היא, דהא מקודשת היא דבר תורה. וגרסינן בירושלמי [קידושין פ"ב ה"א] א"ר בון בר חייא נראין דברים בשקדשה בשטר, אבל אם קדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו, א"ר יוסי מכיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו נוגע בעדותו. ופירשו בו דר' יוסי לאו מקודשת גמורה קאמר וכדכתיבנא. והחמירו מן המפרשים עוד לומר דאפילו בשאינה מכחישתן אינה מקודשת, דכיון דמשום הודאתה הוא דלא הוו נוגעין בעדותן אין כאן עדות, והו"ל כשניהם מודים דאינה מקודשת.
וכתב הריטב"א ז"ל שצריך ליחד עדי קידושין, משום קרובים או פסולים שהם שם בשעת קידושין. דכל היכא דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולן בטלה. ואע"ג דאמרינן [מכות ו' ע"א] דכי אמרי למחזי אתינן ולא לאסהודי תתקיים העדות בשאר, היינו בדיני ממונות ובדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לב"ד, ושעת ראיה לא חשיבא עדות. אבל הכא בקידושין אין העדות באה לאמת הדבר בלבד, אלא גזרת הכתוב היא שאין לקידושין קיום אלא בעדות. וכיון שכן שעת מעשה הוא שעת עדותם. וכך הורה רבינו נ"ר הלכה למעשה, וראוי להחמיר. עוד אומר מורי נ"ר דאע"ג דלא בעינן בקידושין אתם עדי אלא היכא דאיכא פסולים וכדאמרן, מיהו בעינן שיתנם לה בפני העדים ממש. אבל אם הכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם, אע"פ שפשטה ידה וקבלה קידושין אינה מקודשת, דאיכא למימר דמשום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו קבלתן ורצתה לשחק בו. וכן כתב הרנב"ר ז"ל בשם הרשב"א ז"ל. ומי שנטל קנין לחבירו בממון והטמין לו [עדים] אחורי הגדר מהני, דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ומעידין לו בב"ד. אבל אין כותבין לו שלא ברשותו, שלא אמרו סתם קנין לכתיבה עומד אלא בשקנו מידו בפני עדים שהזמין לעדות. דאי לא תימא הכי זמנין דמטמין ליה עדים מאחורי כותלים הרבה ולא ידעי הני בהני ועושין לו כל כת וכת בפני עצמו. עד כאן מהריטב"א ז"ל. ירושלמי, הביאו הריא"ף ז"ל. חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חבריה וכפר ביה, אתא עובדא קומי ר' ירמיה ונעשה שליח עד וחייבו שבועה על ידי הכתף, ע"כ. למדנו דאפילו בשליח אחד בלבד אמרינן דנעשה עד לחייב שבועה על ידו, ואפילו בשליח מושכר, דכתף מסתמא הכי הוא, הרנב"ר ז"ל.
הן הן עדיו. דשליח נעשה עד. וכן בגרושין. אם שלח גט לאשתו על ידי שנים.
<h2>דף מג:</h2>
וכן בדיני ממונות. אם שלח בעל חוב ואמר לשנים תנו מנה זה לפלוני שאני חייב לו. מגו. ועדים מהימני, דמגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה. המשלח, ואין עליהן אפילו שבועה, שהרי אין כאן הודאה במקצת. יכלי למימר פרענוהו למלוה. ודבריהם קיימים בתורת עדות, שאינם נוגעים בעדותם. והשתא דתקון רבנן שבועת הסת. שאפילו מי שאינו מודה מקצת הטילו עליו שבועה, מעתה נוגעים בעדותן הם, דאי אמרי ללוה אהדרינהו ניהלך בעו לאשתבועי. ולפיכך הם מעידים שקבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה. הילכך בממון לא אמרינן הן הן עדיו. אלא דיינינן ליה למלוה כדין חנוני על פנקסו, כמו שאיתא פרק שבועת הדיינין [שבועות מ"ה ע"א]. והכא נמי משתבע מלוה ומשתבעי שלוחים, דשבועת מלוה דהכא ושבועת פועלים דהתם שוות הן. דהוי ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך אם לאו, דחייב. אלא משום דשלוחם מכחשי מלוה וחנוני מכחיש פועלים תקון רבנן דלישתבעי פועלים ומלוה. וא"ת ולמה נשבעין השלוחין כלל, והלא אין הלוה יודע אם פרעו למלוה אם לאו, ואין לו עליהם אלא טענת ספק, ואין נשבעין הסת אלא בטענת בריא. י"ל דכיון שהלוה ברי שמסר להם והמלוה גם כן טוען ברי שלא נתנום לו, מצרפין טענותיהם ומשביעין אותם. וכיון דמשום הכי הוא, היכא דמית מלוה פטירי עדים אפילו מהסת, משום דהויא לה תביעת הלוה טענת שמא ואין נשבעין עליו. והיכא דמיתי שלוחים נמי שקיל מלוה בלא שבועה, דהוי ליה איני יודע אם פרעתיך, כיון דליכא דמכחיש ליה. ודכותה בפועלים אם מת חנוני שקלי בלא שבועה מהאי טעמא. אבל אם מתו פועלים אין חנוני נוטל בלא שבועה, משום דחנוני מדינא אפילו בשבועה לא שקיל, דהוי ליה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך, אלא דהמנוה רבנן בשבועה לפי שהוא נתן לו רשות ליתן לפועליו. הילכך אפילו ליכא דמכחיש ליה שבועה בעי. דומיא דמוציא הוצאות על נכסי אשתו, דליכא דמכחיש ליה ואפילו הכי אינו נוטל אלא בשבועה, כדתנן בכתובות [פ' ע"א] המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול. וזה שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ששה עשר מהלכות מלוה ולוה [ה"ה], שאם מת פועל או בעל חוב נוטל החנוני שלא בשבועה מפני שאין בעל הבית מפסיד כלום ואינו משלם אלא תשלום אחד. וחלקו עליו לפי שכשמתו פועלים יורשיהם באים ונפרעין מבעל הבית בשבועת היורשין, והיינו שלא פקדנו אבא, דהא מסקינן בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"ב] שכל הנשבעין ונוטלין שמתו, כגון פוגם שטרו ומת, יורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין, דהא אמרינן התם בדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו הבו דלא לוסיף עלה, וכדאיתא התם. וכיון שכן נמצא בעל הבית נפסד. הלכך חנוני אינו נוטל אלא בשבועה. עד כאן מהרנב"ר ז"ל. ואיכא דקשה ליה, כיון דהני עדים לא מפסלי אלא משום נגיעת עדות לפטרינהו לוה מממון ושבועה, ותו לא נגעי בעדות וליתו ולסהדי. וכדאמרינן בבבא בתרא [מ"ג ע"א] גבי בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, דאקשינן וליסלקי בי תרי מינייהו וליסהדו. והנכון דאנן בעינן בעדות תחלתה וסופה בכשרות. הילכך התם כל כמה דלא סליקו נפשייהו הרי הם כבני העיר, ובעלי דבר נינהו ולא עדים כלל, וכדאמרינן התם במכות [ו' ע"א] רובע יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר. ומכי סליקו נפשייהו הוו עדים, והוו להו תחלתן וסופן [ב]כשרות. אבל הכא מקמי דליפטרינהו לוה אינם בעלי דבר לגבי מלוה, והוו להו נוגעין בעדות ופסילי ליה, וכי פטרינהו לוה השתא ואיתכשרו הוו להו תחלתן בפסלות. כן תירץ הרב ר' אשר בר משולם ז"ל. הסכימו רוב המפרשים ז"ל לדעת הריא"ף ז"ל, דשבועת שלוחים אינה כשבועת מלוה, דמלוה נשבע ונוטל כפועלים, הילכך נשבע שבועת המשנה בשבועת נקיטת חפץ. אבל שלוחין שאין נשבעין ונוטלין אינן נשבעין אלא הסת. והרנב"ר ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ראשון מהלכות שלוחין ושותפין [ה"ז] שהמלוה נשבע הסת.
התם. פרק האומר [גיטין ס"ד ע"ב]. היא ואביה. או היא או אביה, היא שהרי אמרה תורה ונתן בידה, ואביה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה ואתקש יציאה להויה. ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה, דמשנשאת שוב אין לאביה רשות בה. ורש"י ז"ל פירש התם בגטין, דכי היכי דפליגי בנערה ה"ה בקטנה, אלא דנקט נערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו נערה אביה ולא היא. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, כן נראה לי עיקר. והביא ראיה הרב ר"י בר מאיר לדבריו דה"ה בקטנה. אבל הריטב"א ז"ל כתב דדעת רבינו אלפסי ז"ל התם בגטין [ס"ה ע"א], דדוקא נערה אבל קטנה דברי הכל אביה ולא היא. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה לדבריו ודחה הראיה שהביאו בתוספות, וכתב שדברי רבינו אלפסי ז"ל עיקר.
<h2>דף מד.</h2>
אין שתי ידים זוכות כאחת. בגוף אחד. אלא אביה מקבל את גטה בלבד. וכל שאינה יכולה לשמור את גטה אינה יכולה להתגרש. הכי הוא סיפא דמתניתין, והכי פירושה דכל שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור את גטה אינה יכולה להתגרש. ופירש רש"י ז"ל, אפילו על ידי אביה, משום דהרי היא כשוטה דמשלחה וחוזרת ותנא דבי ר' ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת כדאיתא ביבמות פרק חרש [קי"ג ע"א]. ולישנא דאינה יכולה להתגרש הכי דאיק שאינה מתגרשת כלל. אבל רבינו תם ז"ל כתב דמתגרשת היא על ידי אביה מטעמא דמפרש התם לר' ינאי ויד אביה יד הוא. וטעמא נמי איכא, דכיון שיש לה אב אביה משמרה ואינה חוזרת. וכן כתבו בעל הלכות [בה"ג הלכ' מיאון] ורבינו האיי ז"ל. והכי מוכח בירושלמי פרק חרש [יבמות פי"ד ה"א], מאן דמר מפני שאינה [יכולה] לשמור את גטה הרי יש לה אב ויכול לשמור את גטה. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל. מחלוקת בגרושין. התם אמרי רבנן בין היא בין אביה. וטעמא אמרינן בגמרא דגרושין שישנן בעל כרחה מה לנו ולדעתו, כי מקבל ליה איהו נמי על כרחיה הוא. אבל קדושין דברי הכל אביה ולא היא. דכיון דקדושין בעינן דעתה דדעת מקנה בעינן, אביה הוא שזכתה ליה רחמנא.
<h2>דף מד:</h2>
כיד אביה דמיא. הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת גטה מאי סבירא להו, מי אלימא ידה כיד אביה לשוויי שליח, או לחצר אביה מדמו לה והרי היא כחצר האב לענין דלא אלימא לשוויי שליח. והלכתא אין עושה שליח דלא אלימא ידה כיד אביה ולא מגרשה עד דמטי גטה לידה.
קטנה. ה"ה נערה, כיון דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אביה ולא היא. שנתקדשה שלא לדעת אביה. לא אמר לה אביה לקבלם ולא ידע. ומדנקט הכי סתמא משמע דבכל ענין איירי בין שהאב במדינת הים ולא שמע כלל או שהוא כאן, כל שלא נתרצה בפירוש לא הוו קידושי ודאי כיון שנתקדשה בלחוד. ומיהו נתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה ואביה כאן, קיימא לן כרב הונא דאמר לקמן [מ"ה ע"ב] דאוכלת בתרומה, דאלמא דקידושי ודאי הוו, דאם איתא דלא ניחא ליה לא הוה שתיק כולי האי. צריכה גט שמא נתרצה האב. לאו נתרצה האב מעיקרא קאמרינן, אלא שמא נתרצה כששמע, וכגון ששתק האב כששמע ולא מיחה, דאילו מיחה כששמע ליכא למיחש מידי. וכן מוכח לקמן. כך כתבו המפרשים ז"ל. וגדולה מזו אמרינן בירושלמי, דאפילו בנתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת, דקיימא לן לקמן כרב הונא דאמר דקדושי ודאי הוו וכדפי' לעיל, מ"מ אם מיחה אביה לא הוו קדושי כלל, דאמרינן התם [ירושלמי פ"ב ה"א] קדשה שלא לדעת וכנסה שלא לדעת זה היה מעשה ובא אביה ועקר קדושיה, משמע דלגמרי עקרן כאילו לא נתקדשה כלל. ויאמרו אין קידושין וכו'. הרואה שהצרכנוה גט סבור שנתרצה האב בקידושיה, והויא לה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה, שאחות גרושתו בכרת כדכתיב בחייה כל שבחייה. אבל כשמצריכין אותה למאן יחושו לקידושיו. והוא ששדכו. הא דאמרינן שצריכה גט בששדכה לו אביה קודם לקדושין, דבכי האי גונא איכא לספוקי שמא נתרצה האב כששמע והוו להו קדושין למפרע. עולא אמר וכו' שלא לדעת וכו' אין חוששין לה כלל מסתמא. ומיהו אם שמענו שנתרצה האב לבסוף, רש"י ז"ל [מ"ה ע"ב] סובר שהיא מקודשת. ורבינו אלפסי ז"ל סובר שאין חוששין לה כלל ואפילו מיאון אינה צריכה ואע"ג דשדכו. וכן פסק רב אחא משבחא [פר' משפטים שאילתא נ"ט] ובעל הלכות פסוקות. וכן דעת הרא"ש ז"ל [סימן ז'] וכלשון הזה [כתב הרמב"ם] ז"ל [ה' אישות פ"ג ה"ה] נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו [נתרצה] האב אחר שנתקדשה וכתב הרנב"ר ז"ל [מ"ו ע"א], משמע דסבירא ליה לרבינו ז"ל דאילו נתרצה מעיקרא הוו קידושי. ומלשון רבינו אלפסי ז"ל לא נתחוור היטב אם דעתו שאפילו נתרצה מעיקרא אין חוששין לה. ומיהו דבריו מטין כן, שכתב לקמן גבי איהו אמר לקריבאי וכו', דחוששין דהאב שדר לקידושי בחשאי, מכלל דסבירא ליה דרצוי לחודיה לא מהני.
<h2>דף מה.</h2>
ממאנת למאמרו. צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר. שאותו הגט מצריכה להיות עמו מיאון. ואינה ממאנת לזיקתו. אבל אם לא עשה בה מאמר, דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו, אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה. והשתא מפרש למילתיה ואזיל. כיצד עשה בה מאמר. דקיימא לן ביבמות [נ' ע"א] דהעושה מאמר ביבמתו ובא לפוטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו. זו שקדשה שלא לדעת אביה צריכה אף מיאון עמהם. בקידושי שני. ובין נתרצה בקידושי ראשון בין לא נתרצה צריכה גט, דאי לא נתרצה בראשון ונתרצה בשני גיטא מעליא בעיא, ואם נתרצה אף בראשון צריכה גט למאמרו, וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב לא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקדושין קדושין גמורין הן ואין קדושין תופסין באחותה. לא עבד בה מאמר וכו'. הכל יודעין שאפילו חליצתה חליצה קדושין תופסין באחותה, שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים. כאן שנה ר'. ביבמות בפרק החולץ [מ"א ע"א] שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת, המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה, דהויא ליה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה. ועל משנה זו א"ר שמעון בן לקיש כאן שנה לנו ר', כלומר ממשנה זו אנו למדין דאחות גרושה הויא ערוה מן התורה, אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים.
תותי ציפי. אילני צפצפה שהוא מין ערבה ועושין מהם מחצלאות והן נתונין על גבי זיזין הבולטין ברשות הרבים לישב תחתיהן מפני החמה. ברתך וכו'. בתך לבני. אפילו למ"ד. בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה דחוששין שמא נתרצה האב.
<h2>דף מה:</h2>
שמא נתרצה הבן. בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אבל ברא דאיק ונסיב, ובן אינו ברשות אב לקדש לו אשה שלא ברשותו. ואפילו בדשדיך הוא דקאמר. והיינו דאמרינן דילמא שליחא שווייה. דכיון דשדיך אית לן למיחש לכל מאי דאפשר. ודילמא ארצויי ארצי. הבן קמי האב וגלה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו. מר. רבינא. בפירוש שמעתי. דלא סבר לה לדרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב, וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח. פירש רש"י ז"ל, אא"כ שמענו. וכבר כתבתי לעיל שאין כן דעת רבינו אלפסי ז"ל.
ומהא דאמרינן ודילמא שליח שווייה דקדק הרא"ש ז"ל [סימן ז'] שאין צריך עדים במינוי שליחות של קידושין כיון דמודה מקדש שעשאו שליח. וכתב עוד ז"ל, דבאב איכא למיחש טפי מאחר דשוייה שליח, לפי שהאב חייב בבנו להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עסקי נשואיו. אבל הריטב"א ז"ל כתב, דהא דאמרינן דילמא שליח שוייה בעדים הוא דקאמרינן, אלא שהלכו להם למדינת הים. דבלאו הכי לא מהימן שליח גופיה דהוי שליח, כדכתיבנא לעיל [מ"א ע"א], עכ"ל. וכתב עוד ז"ל גבי לא חציף איניש וכו', שראוי להחמיר באיניש דעלמא שקדש אשה לחבירו דילמא שליח שווייה להצריכה גט מספק, ואע"ג דלא טעין שליח, וכל שכן בדטעין, כיון דליתא להאי טעמא דלא חציף.
ולשון רבינו אלפסי ז"ל בהלכותיו, ומדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא סבר לה להא דרב ושמואל, שמעינן דלית הלכתא כרב ושמואל. וכולהו רבואתא קמאי הכי פסקו, כגון רב אחא משבחא [פר' משפטים שאילתא נ"ט] ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי ז"ל בתשובותיו. הנהו כולהו פסקו הלכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה. דהיכא דקדשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוו קידושיה קידושי בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ואיכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל, משום דאשכח לאביי ורבא דשקלו וטרו אליבא דרב ושמואל. דאמרינן איהי אמרה לקריבאי וכו'. מעשה היה שהאיש היה אומר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אומרת שתנשא לקרובה. כפתיה. הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה. ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהם. באגרא. בעליה. וקדשה. בסתר, ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב אשתו. ושדוכין לא צריכי הכא, דמשום גלוי דעתו נינהו וכבר הודה לה בפירוש. לא יעשו עולה וגו'. ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב, דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה. איכא בינייהו דלא טרח. לעשות סעודה. לאביי מכיון דאודי ליה תו לא הדר ולא חיישינן שמא נתרצה. ומדשקלו וטרו אי חיישינן לנתרצה אלמא כרב ושמואל סבירא להו. ואנן מסתברא לן דלא שייכא הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל. אלא הכי קאמרינן לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לקדשה בחשאי, לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה. ואי אפילו תימא ברב ושמואל שייכא, הא רבינא דהוא בתרא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל, וקיימא לן הלכתא כבתראי ע"כ. ועם כל זה כתב הריטב"א ז"ל, ומסתברא דמסתמא הלכתא כרב ושמואל דרב הונא ורובא דאמוראי כותיה סבירא להו נקיטינן לחומרא, ולא כעולא וכרבינא לקולא. ויש מי שפסק כרבינא לקולא דבתרא הוא. ולא נהירא לן עכ"ל. ולפי זה נכתוב הא דבסמוך משום חשש חומרא.
ולענין קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה כתב בעל הלכות ז"ל [בה"ג סוף ה' קידושין] דהדה מילתא אשתאילת קמי רבנן ואמרו דשפיר עבדת אמה, דנשואין תקינו לה רבנן. וכתב הרנב"ר ז"ל, אם קבלה היא נקבל, אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך לקטנה שהיא ברשות אביה. ובעלי התוספות ז"ל מחמירין בזה ואומרים דלית לה למעבד הכי, ואי עבדא לא שרינן לה לבעלה ואסורה לישב תחתיו ולשמשו, דחיישינן שמא יקדשנה אביה במדינת הים לאחר. ור"ת ז"ל השיב, דכיון דשמא קדש לא חיישינן, כדאמרינן התם בגטין [כ"ח ע"ב] שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן, אם כן כל שעתא ושעתא איכא למימר לא קדשה. ויש לדחות דלא אמרינן הכי אלא גבי בתו כהנת שאין האב עשוי לקדשה לישראל שלא מדעתה כדי שלא יהא מכשילה לאכול בתרומה וכן לא ימכור עבדו לישראל שלא מדעתו שלא יהא מכשילו. ומשום הכי נוקמינהו אחזקייהו דאכלי בתרומה. אבל הכא איפכא הוא, דאשה זו עומדת להתקדש על ידי אביה ולא ברשות אמה שיקדשנה שלא מדעתו. ולפיכך כתבו ז"ל והריטב"א והרנב"ר ז"ל שראוי להחמיר בדבר.
נתקדשה לדעת אביה. והרי קדושיה קידושי תורה. ונשאת שלא לדעת. וכל נשואי קטנה שלא ברצון אביה כמאן דליתנהו דמו, ואין לה אלא דין ארוסה. אוכלת בתרומה. אם כהן הוא זה, אע"פ שלא היתה חופה זו לדעת אביה ואמור רבנן [כתובות נ"ז ע"ב] אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, זו הואיל וקדושיה לדעתה הוו, חופה נמי ניחא ליה עד שישמע ויבא וימחה. ונמצאת זרה. לאו דוקא זרה, דהא מדאורייתא אכלה, אלא נמצא שאכלה שלא כדין. וחש לה רב וכו'. כתב רבינו אלפסי ז"ל, איכא מאן דאמר הלכתא כרב, דהא לא אמרינן דהדר ביה רב. ואיכא מאן דאמר כיון דחש לה רב להא דרב אסי קיימא לן כרב אסי. והכי מסתברא ע"כ. וכן פ"ק דמגילה [ה' ע"א] אמר רב מגילה בזמנה ביחיד ורב אסי אמר בעשרה וחש לה רב. ובסדר רב עמרם פסק בההיא כרב אסי כיון דחש לה רב. ואע"ג דרוב הפוסקים פסקו מגילה ביחיד, לאו מדברי רב אלא מדברי ר' יוחנן דאמר הכי פרק הקורא את המגלה [י"ט ע"ב]. ומודה רב. אע"ג דגבי תרומה מחזקינן לה בחזקת שנתרצתה לחופה, התם הוא דאי נמי לא נתרצתה אכלה מדאורייתא, דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה. אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינה אוכלת אלא כארוסה. ואוקי ממונא בחזקת מריה. כתב הרא"ש ז"ל [סימן ח'], ואפילו הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה, דנכסים קיימי בחזקת יורשי האב ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל, וה"ה דלית לה לכתובה דמן הנשואין מיניה ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה. שלא לדעת. כלומר שלא הודיעתו.
<h2>דף מו.</h2>
נראין דברי תלמיד. דהיינו רב ירמיה. מעשה יתומה וכו'. כלומר שבחייו קדשה, והשיאה עצמה שלא לדעתו כאילו היא יתומה, והוא ראה ושתק. או הפקיר זכותו שהיה לו בה, או שתיקתו הודאה. דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת, דאמר רב הונא לעיל דאינה אוכלת וקיימא לן כותיה, התם הוא דאיכא למימר דבחדא שתיקה מרתח רתח, אבל כולי האי לא שתיק. וכתבו רבואתא ז"ל, מסתברא כיון דיהיב רבא טעמא דמסתבר לדברי רב הונא הלכתא כותיה. וכתב הריטב"א ז"ל, ומיהו דוקא בדשדיך כנ"ל ע"כ. והרנב"ר ז"ל הביא ג"כ סברא דרבואתא, וכתב אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות תרומות [הט"ז] נראה דקיימא לן כעולא דאמר נראין דברי תלמיד.
יכולין לעכב. הואיל ובשעת קבלת קדושין לא נתרצה האב, אם באה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת, ולא מהני תו רצוי [האב], דכיון דאכתי לא חיילי קדושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה. והכי קיימא לן כרב. ונפקא מינה דאפילו נתרצה האב בפירוש אחר כך מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה, וצריכה קדושין אחרים לדעת אביה. ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושי משעת קבלתה, ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב. ודייקינן לה מדאותביה רב הונא לרב אסי בגמרא, דאמר אביה ולא היא, מדתניא אם מאן ימאן, אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ. דקס"ד דכשפיתה לשם קדושין מיירי. ובודאי שלא פיתה אותה בפני האב, ואפילו הכי סלקא דעתין דאם לא מאן האב אלא שנתרצה מהניא ההיא ביאה לשם קדושין, אע"ג דביאה ליתה בעולם כשנתרצה, הרנב"ר ז"ל.
ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי כל חדא וחדא הוו קדושי באפי נפשייהו. בזו ובזו ובזו. לאו פרטא הוא, ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת. ואמרינן בגמרא ר' שמעון היא דאמר [שבועות ל"ו ע"ב] עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד אינו חייב על כל אחת ואחת. והכי קיימא לן, כיון דסתם לן תנא הכא כותיה. כן פסקו ר"ח והרמב"ן ז"ל, אע"ג דבפרק הפקדון אפליגו בהא ואינה מקודשת דאמרינן במתניתין, היינו קידושי ודאי הוא דלא הוו, אבל קידושי ספק הוו, דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, כדאיתא פרק קמא [י"ב ע"א], הריטב"א ז"ל.
עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. מפרשינן בגמרא, עד שיהא באחרונה, ואסיפא דבזו קאי. אבל בקמייתא לא, דכיון דאכתי לא גמרי קידושין, דהא בזו ובזו ובזו קאמר, הויין להו קמייתא מלוה. וא"ת מאי שנא מהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דמקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות, דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו משום דמעיקרא בתורת קידושין אתו לידה וברשותה קא מתאכלי, וה"ה הכא. י"ל דלא דמו, דהכא כיון דאכתי לא גמר קידושיו פקדון נינהו, וכי אכלה להו נעשו מלוה. אבל התם כבר גמר לשון קדושיו, ולא הוי תו פקדון, אלא בידה הוו להוציאם. ומשום הכי אמרינן דכיון דבתורת קידושין אתו לידה מקודשת. והכא נמי אילו לא אמר בזו ובזו אלא שאמר באלו משנגמר הדבור הקנם לה בתורת קידושין, וכי אכלה מדידה קא אכלה, וראשונה לאו בתורת מלוה אתו לידה אלא מקבלת ראשונה מקודשת אם יש בכולן שוה פרוטה, וכדאיתא בגמרא.
ולענין מלוה הסכימו ז"ל לפי מסקנת הגמרא, דבמקדש במלוה דידה אינה מקודשת, אפילו במלוה דאיתה בעין, משום דלהוצאה ניתנה. מיהו יש אומרים שאם היתה בשטר מלוה והחזיר לה את השטר בשעת קידושין ויש בנייר שוה פרוטה דמקודשת. דהוי ליה כמקדש במלוה ופרוטה. ודייק לה מפלוגתא דר' אליעזר וחכמים דבגמרא [מ"ח ע"א] דאמרי חכמים שמין את הנייר. ובמקדש במלוה דידה שהיה לה משכון אצלו והחזירו לה מקודשת מדרבי יוסי בר' יהודה, כמו שכתבתי בפ"ק [ו' ע"א]. ובמלוה דאחרים בשטר, אע"פ שהקנהו לה בכתיבה ומסירה, אינה מקודשת. דכיון דיכול למחול לא סמכה דעתה. וליכא למימר בהא שמין את הנייר, משום דנייר של לוה הוא, כדתנן [ב"ב קס"ז ע"ב] דהלוה נותן שכר, ואי מחיל ליה על כרחה מהדרא ליה ניירא. והיכא דאקני לה במעמד שלשתן למ"ד אינו יכול למחול מקודשת. ולמ"ד דיכול למחול אינה מקודשת. ובמשכון דאחרים מקודשת, כדרבי יצחק, דהכי אוקימנא בפ"ק [ח' ע"ב].
<h2>דף מז.</h2>
בפקדון שיש לי. הלשון משמע במה שיש לי מן הפקדון בידך בין רב בין מעט. ומיירי בשנתרצתה בדבר ואמרה אין. דאילו בשתיקה לא סגי, דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא, ואפילו בדשדיך, כדכתיבנא בפרק קמא [י"ב ע"ב]. אלא כיון דאמרה אין אינה יכולה לומר סבורה הייתי להתקדש בכל הפקדון. ומיהו אם אמר לה בכל מה שהפקדתי לך, אז ודאי אם אבד ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת, דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע, וכן אמרו בירושלמי [פ"ב ה"א]. מיהו חסרון פחות משוה פרוטה לא חשיב חסרון בשום דוכתא. הריטב"א ז"ל.
<h2>דף מח.</h2>
שירין. אצעדה מתרגמינן שירין. ואקדש אני לך. בשכר פעולתך. והוא נמי אמר התקדשי לי בשכר פעולתי, דאי לאו הכי לא הויא מקודשת אפילו כי באו לידה כדלקמן. שהזהב משלה הוא. אין אומן קונה בשבח כלי. דאם התנה שלא יהיה שכיר ימים אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך לא אמרינן שכשהשביח ועשה מן הזהב כלי זכה בכלי כדי דנימא דכשמחזירו לו בשכר הקצוב, ההיא שעתא הרי הוא מוכרו לו. אלא הרי הוא כשאר שכירות והוי מלוה, דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר דכל פרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל והויא כל פרוטה מלוה למפרע.
וכתב הריטב"א ז"ל, אינה משתלמת אלא בסוף. ואם לא עשה אלא מקצת משתלם לפי חשבון. וכן אם נאנס הכלי משתלם מן הבעלים, דמלוה היא גבייהו. מיהו אין זמנו ליפרע אלא בסוף מלאכתו, כיון דקיימא לן [ב"מ ס"ה ע"א] שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. ופועל שיכול לחזור בחצי היום [שם ע"ז ע"א], היינו תוך מלאכתו. ולפיכך נוטל שכר חצי היום. וכל תוך מלאכתו תוך זמנו הוא לגבותו אפילו מיתומים קטנים. וכן קבלתי מפי מורי נ"ר, עכ"ל.
<h2>דף מח:</h2>
נופך משלו. דהשתא הוי השכירות מלוה והנופך פרוטה. וא"ת ובלא נופך נמי אמאי הויא מלוה, הא מצי תפיס ליה אאגריה, נמצא דהוי משכון גביה, והמקדש במלוה דידה שיש לו עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה כדאיתא בפ"ק [י"ט ע"א]. וי"ל דלא דמי, דהכא לאו בתורת משכון אתא לידיה מעיקרא, הילכך לא קני ליה. תדע דהא בין רבי יהודה בין רבי מאיר מלוה על המשכון שומר שכר [ב"מ פ' ע"א], ואילו באומן אמרינן דלרבי מאיר הוי שומר שכר, אבל לא לרבי יהודה. אלמא אין דין אומן כדין מלוה על המשכון. והכי נמי משמע מדאמרינן התם [שם קי"ב ע"א] דשכירות שיש עליו משכון אין עוברין עליו משום בל תלין, ובאומן כיון דאין קונה בשבח כלי עוברין עליו משום בל תלין, כדקיימא לן פרק המקבל [שם], כן כתבו בשם הרמב"ן ז"ל.
רבי שמעון אומר וכו'. לית הלכתא כותיה, אלא אמרי' דאע"ג דחמרא עדיף מחלא ודהבא עדיף מכספא, זימנין דניחא ליה בחלא ובכספא. לוי ונמצא כהן. אמרינן בירושלמי [פ"ב ה"ב] דיכלה למימר לא בעינא טרחא דכהנתא. נתין. גבעוני, על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים. ואמרינן בפרק הערל [יבמות ע"ח ע"ב] דדוד גזר עליהם. ואמרו בירושלמי [קידושין שם] דיכלה למימר זרעא דישראל בעינא. בן עיר ונמצא בן כרך. ישיבת כרכים קשה, שהכרך הוא מקום שווקים והיוקר מצוי בו ודוחק עוברים ושבים. גדלת. במתניתין גרסינן מגודלת, ובגמרא מפ' מאי מגודלת גדלת בשבח יוחסין, כגון שנולדה מעבד עברי שהיה מיוחס. ומציא אמרה לא ניחא לי דשקלה מילי מינאי ואזלא נדיא בי שבבתאי, כלומר מתוך שהיא חשובה תהא מצויה לספר עם שכנותי ותשמע ממני דבר ותלך ותתנודדי בי לפני שכנותי לנוד ולקלס. ומשום הכי לא פליג בה ר' שמעון. ור"ח פירש גודלת שער, כמו מגדלא נשיא, ומצויה אצל הנשים לגדל שערן. אעפ"כ. אע"פ שהדבר כן, כמו עכשיו שאין תנאו אמת. גרסינן בתוספתא בפ"ב [ה"ב], ע"מ שאני יוסף ונמצא שמעון ויוסף, על מנת שאני בשם ונמצא בשם ובורסקי, על מנת שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, הרי זו מקודשת. על מנת שאיני אלא יוסף ונמצא יוסף ושמעון, על מנת שאיני אלא בשם ונמצא בשם ובורסקי, שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך, אינה מקודשת. בגמרא אמרינן דכשאמר לה התקדשי לי בכוס זה יש דינין חלוקין לפי מה שיש בתוך הכוס, פעמים היא זוכה בכוס ובמה שבתוכו ומצטרף הכל לשוה פרוטה, ופעמים אינה זוכה אלא בכוס ולא במה שבתוכו, ופעמים דוקא במה שבתוכו ולא בו. הא במיא הא בחמרא הא בציהרא, במיא בו ולא במה שבתוכו, דלא חשיבי מיא ולא היה דעתה כי אם בכלי. בחמרא במה שבתוכו ולא בו, דעבידי למשתייה ולמהדר כוס למריה. בציהרא, דהיינו ציר דגים או שמן לשון יצהר, בו ובמה שבתוכו, שצריך הכלי לו לשומרו בו. כך פירש רש"י ז"ל. ורבינו תם ז"ל פירש, בו ובמה שבתוכו במיא, לפי שהמים בטלין אצלו והכלי צריך לקדש. בו ולא במה שבתוכו בחמרא, דלא בטיל לגבי הכלי, ואיהו בכלי דחשיב טפי מקדש לה ודעתה עליה. במה שבתוכו ולא בו [בציהרא], דציהרא חשיב טפי, וכיון דלא בטיל מנא לגביה אינה זוכה בו. וכתבו ז"ל דנכון הוא.
<h2>דף מט.</h2>
בשבח יוחסין. כגון על מנת וכו', דלא ניחא לה בשבחו מפני שמתגאה עליה. מסאנה וכו'. מנעל הגדול אינה חפיצה שאינה יכולה להלוך בו. ומשל הוא זה. תרגום דידן. של אנקלוס הגר. אבל לא שיתרגם מדעתו. דאמרינן בגמרא דהמתרגם פסוק כצורתו הרי זה בדאי, כגון המתרגם לא תענה על ריב לא תסהד על דינא. והמוסיף עליו הרי זה מחרף ומגדף, כלומר אם בא לומר הואיל וניתן להוסיף אוסיף בם אני בכל מקום שארצה, הרי זה מחרף ומגדף את המקום ומשנה את דבריו. ואנקלוס שהוסיף לא הוסיף מדעתו, שהרי בסיני ניתן, אלא שנשכח וחזר ויסדו. וכדאמרינן בפ"ק דמגלה [ג' ע"א] ושום שכל זה תרגום. והני מילי. דסגי בג' פסוקים. ר' יוחנן אמר תורה. מפרשינן בגמרא מדרש דתורה.
<h2>דף מט:</h2>
בן עזאי ובן זומא. תלמידים ובחורים היו ולא באו לכלל סמיכה, ולא היו בימיהם כמותם, כדתנן בפרק עגלה ערופה [סוטה מ"ט ע"ב] משמת בן עזאי בטלו השקדנים. ואפילו במסכת כלה. פירש רש"י ז"ל שאין בה עומק. וברייתא היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והא דפרק אלו קשרים [שבת קי"ד ע"א] דאמרינן שתלמיד חכם צריך שיאמר כששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואפילו במסכת כלה, דמשמע חומרא. י"ל שמתוך שהיא קלה וקטנה אינה שגורה בפי החכמים, ולפיכך קאמר התם שצריך שיהיה בקי בכל התלמוד אפילו באותה מסכתא שאין רגילין בה. דבר חכמה. מילתא דתליא בסברא. בכל מקום. באחד מכל המקומות. כר' אלעזר בן חרסום. אמרינן במסכת יומא פרק אמר להם הממונה [יומא ל"ה ע"ב], שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עיירות ביבשה. ובפרק במה אשה יוצאה [שבת נ"ד ע"ב] אמרינן דר' אלעזר בן עזריה הוה מעשר תריסר אלפי עגלי כל שתא ושתא מעדריה. שמא הרהר. ומקודשת מספק.
לנכסיה. מקרקעי. אדעתא למיסק. שגלה דעתו מתחלה דאדעתא דהכי קא בעי לזבוני. ואף אחר כן אנו רואים שהוא טורח אם יוכל לעלות, דאי לאו הכי פשיטא דאפילו דברים שבלב לא הוו, שלא כל הימנו לומר בלבי היה. הוו דברים שבלב. דהא בשעת המכר לא אמר כלום. ואע"ג דקיימא לן בדוכתי טובא דאזלינן בתר אומדנא, כדאיתא פרק מי שמת [ב"ב קמ"ו ע"א] במי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואחר כך בא בנו שאינה מתנה משום אומדנא. ובפרק האשה שנפלו [כתובות ע"ט ע"ב] גבי שטר מברחת דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני. ובפרק מרובה [ב"ק פ' ע"א] באשה שקפצה ונשבעה שתנשא לכל מי שיבא. הני ודכותייהו לא קשיין, דכל שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב נינהו, אלא כאילו פירש כן. וכן באשה זו נמי ידוע הוא שלא היתה דעתה למנוול ומוכה שחין, אלא ודאי להגון לה נתכונה. והיינו טעמא נמי דמתנת שכיב מרע בכל נכסיו אם עמד חוזר [ב"ב ק"נ ע"ב], ולא אמרינן דדברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכיב מרע במקצת שאינו חוזר, משום דכל כי האי גונא [ש]הענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפה חשיבי. אבל הא דשמעתין לא מוכחא מילתא כולי האי, דאימר זוזי איצטריכו ליה וזבין. ואע"ג דבלביה לא ניחא ליה, בעידן זביניה מיהא לא מוכחא מילתא. ומשום הכי מסקינן דכל כי האי גונא דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ומיהו היכא שטועה במה שמוציא מפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוין, כההוא [פסחים ס"ג ע"א] דמתכוין לומר מעשר ואמר תרומה דאמרינן לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. אבל הא דשמעתין מה [ש]בפיו אינו מוטעה בו. כתב הריטב"א ז"ל, שמעינן מינה דאי לאו דאמר בלבו היום נדריה נדרא, ואע"ג דמחמת האונס נדר. וה"ה באונס נפשות כל זמן שעיקרו ממון. דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותו בשעת נדרו ואינו טועה בו, האדם בשבועה קרינא ביה, אע"ג דאניס. ולאפוקי היכא דאנסיה לביה וטועה בעצמו כסבור שהוא כן כדבריו, דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות [ל"א ע"ב] וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתו מפטר, דהא אדעתא דהכי לא נדר. ואפילו היכא דהוי אונסא דשכיח. מפי מורי נ"ר, עכ"ל. והא דפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ז ע"א], נודרין לחרמין ולהרגין, ואוקימנא לה התם [כ"ח ע"א] באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה, ואמר בלבו היום, לא הוו דברים שבלב, שהדבר ברור שהוא נשבע לזמן קצר בכל מה שיכול לדחותם. ומאי דאמרינן במסכת כלה [פ"ג ה"ד] במעשה דר' עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו, פירש הרמב"ן ז"ל דלאו בלבו ממש קאמר, אלא לומר שלא היה משמיע לאזנו אבל היה מוציא בשפתיו, כדאמרינן [ברכות ט"ו ע"א] לא יברך אדם ברכת המזון בלבו כלומר שלא ישמיע לאזנו אע"פ שמוציא בשפתיו. ואחרים פירשו דר' עקיבא כיון בלבו שיהא לה איזה חלק לעוה"ב, שכל ישראל זוכין בו. ובשם רבינו תם ז"ל כתבו דשאני התם דאונס הוה, שאמרו לו לרבי עקיבא היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך, ומפני כן הוצרך להוכיח את דבריו. וכיון דמתוך האונס [היה] הוה ליה כאילו פירש. והא דתנן [נזיר ב' ע"א] אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא כגון שהיה נזיר עובר לפניו, דדברים שבלב נינהו. התם מוכיח מתוך דבריו, ומהני מדין ידות דאתרבו בקרא אע"פ שלא השלים דבורו. וכל היכא שמפרש דבריו ואומר מה שאמרתי מדבר זה אמרתי, והפירוש מסכים עם דבריו, לא הוו דברים שבלב. כדתנן [נדרים כ' ע"א] נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים, שרי. דכשאמר לא היה בלבי אלא בשל ים אינו סותר משמעות דבורו. ע"כ הרנב"ר ז"ל. והלכתא כרבא.
<h2>דף נ.</h2>
דמצוה לשמוע. כלומר נהי דהלכתא כרבא מיהו מהא לא איריא, דהכא פיו ולבו שוין, דמצוה לשמוע דברי חכמים. ואית לן לאחזוקי להאי שמקיים מצוה וגומר בלבו לקיים דברי ב"ד. הילכך בגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר. ואם מסר מודעא אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעיה. וכי אנסי ליה לבטולה, כיון דאמר רוצה אני כשר, כדמוכח בערכין [כ"א ע"ב]. מה שאין כן במעושה שלא כדין, שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו בגופו או בממונו או בנדוי וחרם ושבועה פסול, ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שיאמר רוצה אני, לא אמרינן דאגב דארצי זוזי גמר ומגרש. ואפילו בטל כל מודעות שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא. וכן קבלתי מפי מורי נ"ר. לשון הריטב"א ז"ל.
אדעתא למיסק. שפירש כן בשעת מכירה דאדעתא דהכי זבין. ולא איתדר. לא יכול לדור או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה. והא לא איתדר ליה. והוי ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני. והא סליק ליה. ואע"ג דמסתמא למידר הוה משמע, כיון שגלה דעתו ולא פירש אלא למיסק לחוד אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו, דלהא איכוין מדלא גלי דעתיה טפי, הריטב"א ז"ל. והלכתא כלישנא בתרא. אדעתא למיסק. ופירש כן בשעת המכר. אי בעי לא סליק. בתמיה. יש שנראה להם פירוש רש"י ז"ל, וללישנא קמא הכי קאמר אי בעי סליק, כלומר אי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק. הילכך אע"ג דהשתא אתיליד אונסא ששמעו שהיו לסטים בדרך לא הדרי זביני. וללישנא בתרא דקאמר בתמיה אי בעי לא סליק משמע מי עכבו לזה. וא"כ השתא דאיכא צד עיכוב דאתיליד אונסא הדרי זביני. והלכתא כלישנא בתרא. ואיכא דניחא להו טפי פירושו של רבינו אלפסי ז"ל שפירש בהפך, דמשמע ליה אי בעי סליק משום דלית ליה שום מעכב, הילכך השתא דאתיליד אונסא הדרי זביני, דהא אפילו בעי למיסק לא מצי סליק. וללישנא בתרא דאמר בתמיה אי בעי לא סליק בתמיה כלומר מקמי הכי, הילכך כיון דהוה בעי הוה סליק אלא שלא רצה נתקיים המקח. ואע"ג דהשתא אתיליד אונסא תו לא הדרי זביני, והלכתא כלישנא בתרא.
מכאן דקדקו המפרשים ז"ל דאפילו בממונא דדמיא לתנאי בני גד ובני ראובן לא בעינן תנאי כפול, דהא הכא לא היה תנאי כפול, מדאמרינן אי בעי סליק, ואי בעי לא סליק, ואילו בתנאי היה יכול לומר איני יכול לעלות כדי שיתבטל המעשה, שאין כופין על קיום התנאי כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום. וגדולה מזו שנינו בגטין [ע' ע"א] הרי זה גטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז דכל שלא נתנן לה אינה מגורשת, ואמרינן עלה בגמרא דנתינה בעל כרחה לא שמה נתינה. ואמרינן נמי [לעיל כ"ז ע"א] זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. וטעמא לפי שהתנאי לבטל הדבר נעשה. והכא אמרינן דלא הדרי זביני כל היכא דהוה מצי למיסק, אלמא אע"ג דלית כאן תנאי כפול. וה"ה דלית כאן שאר דקדוקי תנאי כי לא סליק וכדאמרן הדרי זביני. וטעמא משום דלאו תנאי גמור הוא אלא גלויי דעתא בעלמא דגלי דעתיה בשעת המכר דאדעתא דהכי זבין. ומשום הכי אמרינן דכיון דאי בעי הוה סליק המכר קיים, שכיון שהוא יכול לעלות הרי מחשבתו קיימת. מ"מ משמע מהא דלא בעינן תנאי כפול, דאם איתא דבעינן, כיון דלא כפליה אפילו כי לא סליק זביניה זביני. והא דאתקין שמואל [גיטין ע"ה ע"ב] בגיטא דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי לרוחא דמילתא אתקין הכי. אבל אין הכי נמי דלית הלכתא כותיה דרבי מאיר דבעי תנאי כפול ושאר דקדוקין דבני גד ובני ראובן, דהא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה. מיהו איכא חדא דמודו רבנן לרבי מאיר, והוא תנאי על מעשה שאי אפשר לקיים על ידי שליח, כדאמרינן שאין תנאי מועיל בחליצה, ואע"פ שלא נתקיים התנאי החליצה קיימת, מכיון שאי אפשר לחליצה על ידי שליח, כדאפסיקא הלכתא ביבמות [ק"ו ע"א], משום דדינא הוא שהמעשה שהוא כל כך אלים וחזק שאינו נעשה על ידי שליח שלא יבטלנו תנאי, והוי כמפליג בדברים. מפי רבינו נ"ר. הריטב"א ז"ל. והרנב"ר ז"ל כתב, דמכאן אין ראיה דלא בעינן תנאי כפול, והכא בשפירש ואמר דאדעתא למיסק קא מזבין ואי לא מצי סליק דלא ליהוו זביני. אבל מ"מ הדין דין אמת דבממונא לא בעינן תנאי כפול, כמו שכתבתי בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ה ע"א] אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל שהוא כתב בפרק ששי מהלכות אישות [ה"א] דבעינן תנאי כפול בין בגטין וקדושין בין בדיני ממונות. ע"כ. וכתבו בשם הרשב"א ז"ל, דבהני עובדי בתראי לוקח אסור לאכול פירות עד שיגמר המקח, דשמא לא יוכל לעלות ונמצא מקחו בטל, וכי אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל. ואפילו התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח הרי זה אסור, דהוי ליה כרבית על מנת להחזיר ואסור. אלא משלשין את הפירות, כאותה שאמרו פרק איזהו נשך [ב"מ ס"ה ע"ב] ברבית דבי ר' חייא.
והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת. דדוקא קאמר לה במקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים בפניה ימחה בידו, כדאיתא בגמרא. הרי היא במקום פלוני. שם תמצאנה, ואין זו קפידא.
נדרים אינה מקודשת. אמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"ד ע"א] עלה, באלו נדרים אמרו בנדרים שיש בהן ענוי נפש כגון שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונין. ולאפוקי שאר פירות וכיוצא בו. ואמרו בירושלמי [כתובות פ"ז ה"ז] הדא דתימא בשאין עליה נדרים, אבל אמר על מנת שאין עליה שום נדר אפילו לא נדרה אלא מחרובין אינה מקודשת. ורבינו אלפסי ז"ל שכתב כאן בהלכות, דבמילי אחריני דלא קפדי בהו אינשי אע"ג דאמר איהו קפידנא לא הויא קפידא והרי זו מקודשת. פירשו ז"ל (שאין) דעת הרב (שלא אמר) [אלא כשאמר] כן לבסוף דדעתיה היה כן מעיקרא כשאמר סתם על מנת שאין עליה נדרים. אבל אם פירש על מנת שאין עליה שום נדר ודאי תנאה הוי. ובכולן אם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, דקיימא לן [שבועות כ"ח ע"א] הנודר מככר אפילו אכלה כולה נשאל עליה. מה שאין כן במומין שאע"פ שהלכה אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת, שאין רופא מרפא אלא מכאן ולהבא. כנסה סתם. ולא ידעינן אם עקר תנאו או כנס על דעת כן. תצא שלא בכתובתה. שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומצריכינן לה גיטא לחומרא. והרמב"ם ז"ל כתב כן פרק (ששי) [שביעי] מהלכות אישות [ה"ח] הרי זו מקודשת מספק. הפוסלים בכהנים. כמו שמפורש בבכורות [מ"ג ע"א].
ולענין קדשה סתם וכנסה סתם, דקדקו בגמרא בפרק המדיר [כתובות ע"ג ע"ב], דרב מודה נמי שאין לה כתובה, ומומין יוכיחו, דודאי אפילו בסתם הן פוסלין, כדאמרינן בעלמא [שם נ"ז ע"ב] משום סמפון. ובירושלמי [קידושין פ"ב ה"ד] נחלקו בה ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן. וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לה כתובה. וכן דעת הרמב"ן [כתובות ע"ג ע"ב] ז"ל והרשב"א ז"ל. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים וחמשה מהלכות אישות [ה"א]. וכשם שאין לה עיקר כתובה כך אין לה תוספת, מדגרסינן בסוף פרק אלמנה נזונת [כתובות ק"א ע"א], ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה אין להן תוספת וכ"ש מנה מאתים. והיינו טעמא משום שהן פושעות בדבר, והכא נמי היא פשעה דהא עלה דידה הוה רמי לגלויי. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [שם].
ובמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל, או מקדש במלוה ובעל, מחלוקת בין המפרשים. שהרמב"ם ז"ל כתב [פ"ז מהלכ' אישות הכ"ג] ששתיהן צריכות גט מן הודאי. ונפקא מינה שאם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו. ואחרים אמרו שאינן צריכות גט אלא מספק. הילכך אם בא אחר וקדשה חוששין לקדושיו. וכתב הרנב"ר ז"ל וראוי להחמיר. עוד חלק הרמב"ם ז"ל פרק שביעי מהלכות אישות [שם] בין מקדש על תנאי למקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה, דבמקדש על תנאי סגי בכנס או בעל ובמקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה בעינן בעל כדי שתתקדש בביאה, לפי שלא היה ממש בקדושין הראשונים. ומכאן נראה שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה. ודלא כרב הונא דאמר [לעיל ה' ע"א] חופה קונה מקל וחומר. הרנב"ר ז"ל.
[לשון הרי"ף מנזיר י"ב ע"א] חזקת שליח וכו'. ובודאי קדש אחת, וכל אשה שירצה לקדש עתה שמא קדש לו השליח קרובתה, כי שמא קדש הבת ואסור באחותה ובאמה, או קדש האם ואסור בבתה ובאחותה. שאין לה בת. ולא בת בת ולא בת בן ולא אם אם ולא אם אב. לא צריכא. וה"ק באשה שאין לה בת ואחות פנויות בעת השליחות, שהיו נשואות באותה שעה. והשתא. אע"פ שעתה יש לה, שנתגרשו אחר השליחות. כי אינו יכול למנות שליח לקדש אשה שאינו יכול הוא לקדשה. על הא דאמרינן אסור בכל הנשים, הקשו ז"ל א"כ כל הנשים נמי יאסרו להנשא שמא השליח קדשן לזה. וכי תימא שהן נאמנות לומר לא נתקדשנו, אם כן יהא מותר בכל הנשים שאומרות קרובות שלהן לא נתקדשנו לו. ותירצו שהן נאמנות להתיר עצמן ואינן נאמנות להתיר לאחרים.
סבלונות. דורונות שדרך חתן לשלוח סבלונות לארוסתו.
<h2>דף נ:</h2>
אינה מקודשת. ולא אמרינן יודע היה שאין קדושיו קדושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין, או שקדשה משהגדיל קודם סבלונות אלו, על פי שני הפירושים שנכתוב בגמרא בס"ד. אלא אמרינן מחמת הקדושין הראשונים שלח. וכן קטן. ושלח סבלונות משהגדיל. ופרישנא בגמרא טעמא משום דהני סבלונות מחמת קדושי קמאי נינהו, וקדושי קמאי לית בהו ממש. והא דאמרינן הכא שהוא טועה וסובר שהיו קדושין אע"פ שאין בהם שוה פרוטה ולפיכך אינו חושש לקדשה פעם אחרת, ובפרק המדיר [כתובות ע"ג ע"ב] אמרינן דמקדש בפחות משוה פרוטה ובעל וכן קטן שקדש ובעל צריכה הימנו גט משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה ויודע נמי שאין קדושי קטן כלום וגמר ובעל לשם קדושין. תירצו בשם הרשב"א ז"ל, דיודע ואינו יודע קאמרינן, גבי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא מחית נפשיה לספיקא ובעל לשם קדושין, גבי סבלונות שאין לו חשש איסור סומך לשולחן על דעת קדושין הראשונים כשם שסומך עליהם מתחלה כשנתקדשה בהם. והיינו דתניא בתוספתא [פ"ד ה"ד], המקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לא עשה ולא כלום שעל דעת קדושין הראשונים שלח בעלו קנו.
חוששין לסבלונות. פירש רש"י ז"ל מי ששדך אשה ונתרצית ושלח סבלונות בעדים חוששין שמא קדושין נינהו אותם סבלונות. ואע"ג דבעינן עסוקין באותו ענין, כיון דאיכא שדוכין חיישינן שמא מילי מסר לה שישלח לה קדושין בעדים והם הן שלוחיו הם הם עדיו. ודוקא כשנתנו הסבלונות סתם, אבל פירש דלשם סבלונות יהבי לה (איכא) [ליכא] למיחש ודאי. ורבותינו הגאונים פירשו, חוששין [שמא] קודם לכן קדשה בעדים כראוי והלכו למדינת הים. ונפקא מינה בין הני תרי פירושי בששלח לה סבלונות אלו שלא בעדים. אי נמי בעדים ואמרו השלוחים בפירוש דבתורת סבלונות יהבי לה. דלפירוש רש"י ז"ל תו לא חיישינן ולפירוש הגאונים ז"ל חיישינן לקדושין קודמין. או קטנה ששדכה אביה ומת ושלח לה סבלונות בעודה קטנה, דלרש"י ז"ל ליכא למיחש, דהא קטנה אין לה יד להתקדש, ולפירוש הגאונים ז"ל חוששין שמא כבר קבל אביה קדושיה. ולהם שומעין וכל שכן לחומרא. ומיהו אם לא נתרצתה לקבל סבלונות אלו שוב אין חוששין לה כלל, דהוי כאומרת לא קדשתני. אבל אחר שקבלה אותם אע"פ ששניהם מודים דליכא קדושי כלל אין סומכין עליהם כיון שיש רגלים לדבר לחוש וצריכה גט.
פשיטא דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן לסבלונות. שיהיו הן קדושין או שקדמו להם קדושין, דהא לעולם לא נהיגי לאקדומי סבלונות לקדושין. לא ניחוש וכו'. שכן בכל מקום אין חוששין למיעוט ולא ניחוש לקדושין. קמ"ל. דאזלינן בתר מיעוטא וחוששין לסבלונות. ואי קשיא לך והא קיימא לן כרבנן דלא חיישי למיעוטא ואפילו לחומרא. איכא למימר דהתם הוא ברובא דחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון, כגון ההיא [יבמות ס"א ע"ב] דקטן וקטנה שחולצין ומיבמין, ולא חיישינן לסריס ואילונית דהוו מיעוטא, ובההיא דאמרינן [שם קי"ט ע"א] דרוב נשים מעוברות שיולדות ומיעוט מפילות. אבל ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט, ודאי חוששין למיעוט לחומרא, שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת, פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט, נמצא שלעולם חיישינן לסבלונות אלא באתרא דכולהו מסבלי ומקדשי.
הוחזק שטר כתובה. שיצא לפנינו נכתב ונחתם. מהו. כלומר מי חיישינן לסבלונות, ואפילו באתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי, כיון דהשתא הוחזק שטר כתובה בשוק. דמקדשי והדר כתבי. חיישינן לסבלונות, ואפילו כולהו מסבלי והדר מקדשי. באתרא דמקדשי והדר כתבי פשיטא דחיישינן. אפילו ליכא סבלונות כלל, שהרי רגלים לדבר לחוש. זהו על דעת פירוש רש"י ז"ל שהסבלונות עצמן היו קדושין. אבל על דרך הגאונים ז"ל שחוששין שמא קודם סבלונות קדשה, הכא נמי כיון דאית לה כתובה חיישינן שמא קדשה כבר. דלא שכיח ספרא. אין הסופר מצוי תמיד בעיר ואתרמי ליה ספרא וכתב קודם קדושין. קמ"ל. דלא אמרינן הכי, אלא חיישינן כיון דאתרא דמקדשי והדר כתבי. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה בפרק תשיעי מהלכות אישות [הכ"ט] דאפילו באתרא דמיעוטא בלחוד, מקדשי והדר כתבי חיישינן, כדרך שאמרו בסבלונות. ובשם הרשב"א ז"ל כתבו, והא דחיישינן למיעוטא דוקא כשיש שם מיעוט שעושין כן ברגילות. אבל היכא דלעתים מקדשי במקרה והדר מסבלי כמקומות שלנו, אפילו מיעוט לא מקרי, [כיון] שאין עושין כן אלא לעתים מחמת מקרה שמתחדש. והילכך במקומות אלו אין חוששין לסבלונות כלל. ומעשים בכל יום ואין חוששין להם. ובמקום חדש שאין שם מנהג ידוע ואינון לקוטאי, כתבו מן המפרשים שחוששין לסבלונות, דשמא זה נהג כמנהג המקדשים והדר מסבלים, דכ"ש הוא למיעוטא חיישינן הכא, דשמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות מיבעיא. ועוד דכל שאין שם מנהג ידוע כמחצה על מחצה דמי.
כאחת. שאמ' הרי שתיהן מקודשות. אינן מקודשות. אין אחת מהן צריכה גט. ובגמרא מפרש טעמא. של שביעית היתה. בגמרא מפרש מאי אתא לאשמעי'.
<h2>דף נא.</h2>
קדושין שאין מסורין לביאה. קדש אחת משתי אחיות ולא פירש איזו היא, דהשתא אין יכול לישא אחת מהן, שמא זו היא אחות אשתו. רבא אמר. ומפרש לקמן טעמיה מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה, דקיחה היא קדושי כסף, דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, וכתיב ובעלה, אלמא בעינן ראויה לביאה, והיינו קדושין שיהו ראויין מצד עצמן לביאה, לא שיהו הקדושין עצמן גורמין האיסור. ולאביי הוו קדושי, וכיון שאינו יכול לישא אחת מהן צריכות גט מספק. קני את וחמור הוא. הנותן מתנה לנולד ולעובר אינו קונה כלום גם הנולד, שהרי לא הקנה לזה בלא זה. והכא נמי איכא חדא דלא (ליקדשה) [מיקדשה] כלל.
<h2>דף נא:</h2>
אחת מכם. לאו את וחמור הוא, דאם קדש זו לא קדש זו, ואפילו הכי קתני אין אחיות מקודשות אלא הנכריות. משמע דמשום שלא נמסרו לביאה הוא דלא הוו קדושי. ותיובתא דאביי דאמר דקדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושי. כאחת אינן מקודשות. מטעמא דאמר רבה דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, כלומר כיון דבזה אחר זה אי אפשר שיחולו קדושי שתיהן דבתרייתא בהכרת היא, בבת אחת נמי אינה מקודשת אפילו אחת מהן. הא אחת מהן מקודשת. וצריכות גט מספק אע"ג דקדושין שלא נמסרו לביאה נינהו משום ספק איסור אחות אשה, מ"מ כיון שאם היה מפרש למי מקדש היתה מקודשת השתא נמי חיילי. נמצא דרישא דמתניתין אתיא שפיר כאביי. סיפא נמי דתקדשי ליה איהו מתרץ לה, ומוקי לה כגון שאמרה הראויה לביאה מכם. ומשום הכי אין אחיות מקודשות, דשום אחת מהן אינה ראויה לביאה למקדש סתם.
והאי תירוצא אליבא דרב ששת הוא דאמר את וחמור לא קנה. אבל לרב נחמן דהלכתא כותיה דאמר את וחמור קנה מחצה, לא איצטריך לאפוקי מתניתין מפשטה, ושפיר אתיא באומר כולכם. ואפשר שלזה כיון רבינו אלפסי ז"ל שהביא בהלכותיו משנתנו כפשטה, ולא אייתי הך אוקימתא דהראויה לביאה מכם. מיהו חזינן לרב שמעון בעל הלכות ז"ל [בה"ג ה' קידושין] ולרבואתא אחריני דאייתו בהלכתא רבתא דידהו אוקימתא דאוקים אביי מתניתין באומר הראויה לביאה מכם וכו', דאלמא הלכתא הכי היא. ולא אפשר לאוקומה לאביי באומר כולכם, משום דהוי את וחמור ולא קנה כדפריך תלמודא משמע דתלמודא אליבא דהלכתא. וגם הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מהלכות אישות [ה"ב] ובפירוש המשנה שלו נראה שתפס דרכם. ולדבריהם ז"ל אית לן למימר דכי אמרינן דאת וחמור קנה מחצה, היינו כשמחלק בלשונו מקבלי מתנה, כאומר נכסי לך ולבניך או לך ולפלוני ופלוני. דכיון דהכי הוא לא ערבינהו בזכותם. ואע"ג דהאי לא קני קני אידך. אבל כשמערבם כולם בלשונו שאומר נכסי לכולכם, הרי עירבם ואין דעתו שיקנה זה יותר מזה. ואי לא קני חד מינייהו לא קנו כולהו. תדע שאילו באומר להרבה בני אדם נולדים נכסי לכולכם וקנו חולקין בשוה. ואילו אמר לאחד מהן נכסי לך ולאלו, הוא קנה מחצה ואידך כולהו. כדנפקא לן [ב"ב קמ"ג ע"א] מדכתיב והיתה לאהרן ולבניו, אלמא כשהוא אומר בלשון זה אינו עושה אותם שותפים ואין מתנתו של זה מעורבת בשל זה לגבי הא לא שנא. ולהכי אמרינן הכא בשמעתין דאי אמר להו כולכם הרי עירבם ואת וחמור הוא ולא קנה לדברי הכל. ואוקימנא באומר אחת מכם, דפלגינהו בכי האי גונא את וחמור קנה מחצה כרב נחמן. ואביי אוקמה לטעמיה באומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי. והלכתא כאביי, הריטב"א ז"ל. ומיהו לפי זה לא חיישי' כלל היכא דאמר כולכם. וכיון דאשכחן תלמודא דפריך בעלמא אליבא דלא כהלכתא, כדאמרינן ריש פרק האשה שנתארמלה [כתובות ט"ז ע"א] כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי ליכא עדים שיצתה בהינומא מאי הוי ניזיל בתר רובא. ואע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב פרכינן הכי. והכא נמי כיון דאפשר דפריך אליבא דרב ששת, דלית הלכתא כותיה, דנפקא מינה דלרב נחמן דהלכתא כותיה אפילו אמר כולכם חיישינן שהוא את וחמור שקנה. הילכך אית למיחש להכי. ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל ואעפ"כ אין הדבר מחוור להקל בכך.
המקדש בתו וכו'. כלומר אחת מבנותיך מקודשת לי אם יש בוגרות הרבה אין אחת מהן בספק קידושין להצריכן גט, לפי שאינן ברשותו לקבל להן קידושין. הא קטנות בכלל וצריכות גט ואפילו הן הרבה ותיובתא דרבא. ומפרקינן הכא במאי עסקינן שאין שם אלא גדולה וקטנה, כלומר וכיון שאין הגדולה בספק אין קדושין תופסין אלא בקטנה וקדושי ודאי הן, ומאי בוגרות בוגרות דעלמא, כלומר כל איש שיש [לו] בת בוגרת, אין אותן הבוגרות בכלל קידושין שאביהן מקבל. ופרכינן אי הכי מאי למימרא. כלומר אי הכי דאין שם אלא קטנה אחת, לא היא אצטריך ולא דוקיא דידה, דפשיטא דבגדולה אין לו רשות ואין כאן עוד אלא קטנה, וקידושיה מסורין לביאה הן ופשיטא דהוו קידושין. דשויתה. הבוגרת. מידי דאית ליה הנאה. דהיינו הקטנה דכסף קידושיה שלו. מכאן דמי שעשה שליח ליקח לו קרקע והלך ולקחו סתם יכול לומר לעצמי לקחתי. ומיהו נ"ל דדוקא בקרקע סתם, אבל בקרקע מיוחד, כיון שהוא מנהג רמאין כדאיתא בפרק האומר [נ"ח ע"א], לא, דשארית ישראל לא יעשו עולה. ורש"י ז"ל דשויתיה שליח, שעשאתו שליח סתם לקדשה לכל הבא. משמע שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני בפירוש חיישינן. הרנב"ר ז"ל.
דאמרה ליה. הבוגרת. קדושי לדידך. וא"כ אמאי קתני אין הבוגרות בכלל. מצוה דרמיא עליה. כדכתיב את בנותיכם תנו לאנשים. מצוה דלא רמיא עליה. דהיינו הבוגרת. שמעינן מהכא שאע"פ שהבוגרת עשתה אביה שליח אינה בספק קידושין, שאע"פ שסוגיא זו לרבא איתמר דלא קיימא לן כותיה, אפילו הכי מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן דפליג עליה בהא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק תשיעי מהלכות אישות [ה"ח]. ואע"פ שאמרה ליה קידושי לדידך משום מצוה דרמיא עליה. מכאן דקדק רבינו תם דאע"ג דאמרינן דמי שקדש אחת מבנותיו כולן אסורות, אם שדך אחת מהן ובא מי ששדכה לו ואמר לו סתם בתך מקודשת לי, אותה הבת המשודכת מקודשת לו והשאר מותרות, שלא כיונו אלא לאותה ששדכו, דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' ובדבורן הם עומדים. וקרוב לזה תניא בתוספתא [פ"ד ה"י], דתניא התם וכן שני אחים שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע איזו קדש וזה אינו יודע איזו קדש שניהם אסורים מן הספק, אם היו עסוקים בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ומ"מ כתבו בספר היראים דמעשה היה בטרויי"ש בבית דינו של רבינו תם בבן הרב ר' הושעיא ששדך בתו קטנה של ר' מודיל, והיו לו שלש בנות קטנות, ובשעת הקידושין קדש סתם ולא הזכיר שם המשודכת. והיו מהן מתירין מטעם שדוכין. ולא שמעו להם האוסרים. ונתן גט לשלשתן. ומעשה היה גם כן לפני רב סעדיה והצריך גט לכולן. ורב אחא משבחא ז"ל כתב, ראובן היו לו ארבע בנות ושמעון קדש אחת מהן ונתן לו קדושין סתם ולא פירש לאיזו הוא נוטל, הבנות הגדולות אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות, ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכונתי ועליה קבלתי קדושין. ואם אמר איני יודע שכבר שכחתי כולן אסורות וצריכות גט מאותו האיש. ובספר היראים כתוב דאפילו ברור לנו שחשב המקדש על אחת מהן אין מחשבתו כלום, הואיל ולא נהג כשאר המקדשים שמפרשים קדושיהן בשעת הקידושין. ואפילו שדך ושהה לאחר קדושין חדש ובא וקדש סתם ואמר אחת מבנותיך מקודשת לי, כולן צריכות גט.
<h2>דף נב.</h2>
יע"ל קג"ם. סימני הלכות הם שנחלקו בהם אביי ורבא, ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו. י' יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש. ע' עד זומם למפרע הוא נפסל בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א]. ל' לחי העומד מאליו דכשר, והוא דסמיכי עליה מאתמול, פ"ק דעירובין [ט"ו ע"א]. וכן כתבו הגאונים ז"ל. ולא כרבינו תם ז"ל שפירש (על) ימי לידה, שדברי הגאונים עיקר, שהם דברי קבלה. ק' קדושין שאין מסורין לביאה דשמעתין. ג' גלויי דעתא בגיטא דלאו מילתא היא, כההוא דשדר גיטא ולא אשכחה וחזר שליח ואמר איהו ברוך הטוב והמטיב, דכל שלא בטלו אם חזר שליח ונתנו לה מגורשת בפרק השולח [גיטין ל"ד ע"א]. מ' משומד אוכל נבלות להכעיס דפסול לעדות, ולא בעינן רשע דחמס, דכל דעביד להכעיס הוי ליה כמשומד לכל התורה כולה בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א].
ונקיט רב בידיה תלת. השלש מהן היה אוחז בידו להציען בסדר גרסתו, והרביעית לא היתה מוחזקת לסדרה בגרסת הגמרא. בפירות שביעית. ולא אמרינן לאו ממון דזוכה בהן נינהו. אלא כיון שזכה בהן ממונו הן לכל דבר. אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ולא לדבר אחר. ואפילו בגזל דידה. ולא אמרינן מדקבלתו אחלתיה. מדקתני שלהן היתה וכו'. כלומר דכיון דשביעית היא והכל הפקר מה לי שלהן או של אחרים או שלו, דהא ליכא בעלים לפירות שביעית. ואי לא אתא לאשמועינן אלא דהמקדש בפירות שביעית מקודשת לא היה צריך למתני שלהן. אלא ודאי הא קמ"ל דהא דמיקדשא בשלהן היינו משום דשל שביעית היתה. הא בשאר שני שבוע לא משום גזל.
ואפילו במקום שנעשית לה צרה. ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת, שליחותא מיהא כיון דעבדא עבדא, דהא הכא בקדושין הללו נעשות צרות על ידי שקבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ובחמס. חמסן יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ. בגזל דידה. וכיון דקבילתיה אחילתיה. והא מתניתין בגזל דידה. דקתני שלהן היתה. וקאמר רב וכו'. דייק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית הואי. הא דשדיך. הא דקתני מקודשת, בדשדיך מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו, דכי קבילתיה לגזל דידה לשם קדושין קבילתיה, משום דאחולי אחילתיה. כך כתב רש"י ז"ל. ולפי זה נראה שנתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה. אבל בירושלמי [פ"ב ה"א] אמרו, רוצה היא שתהא מקודשת ויהא חייב לה סלע. הא דלא שדיך. לא הוו קדושי, כדכתיבנא לעיל בפ"ק [י"ג ע"א] בעובדא דההיא אתתא דהות מזבנא ורשכי. שמעינן מהא דבגזל דעלמא היכא דלא נתיאשו הבעלים אינה מקודשת כלל, בין דשדיך בין דלא שדיך. וגזל דידה בדשדיך הוו קדושי, ובדלא שדיך לא הוו קידושי, וכדכתיבנא.
<h2>דף נב:</h2>
במשיכלא. ספל. דר' שמעון. בסדר טהרות, ומייתינן לה בגמרא בהגוזל [ב"ק קי"ב ע"א], עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן. דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי למיגבי מיניה איאושי מיאש. ולר' שמעון מקודשת לפי שקנאתו האשה ביאוש ושנוי רשות. ואע"ג דלא קני ליה גזלן ביאוש, דיאוש כדי לא קני, אפילו הכי כיון שהיא קונה על ידו, דהוי ליה יאוש בידיה דידיה ושנוי רשות בידא דידה, מקודשת. כיון דאיהי קניתיה אף הוא קנה אותה. אע"פ שהוא לא קנה דינר זה בעוד שהיה ברשותו. וכיוצא בו בהקדש, שאם גזל ונתיאשו הבעלים והקדישו קדוש, וקניה הקדש ביאוש ושנוי רשות, והוה מתכשר לקרבן דידיה אי לאו משום דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כיון שסייע ההקדש בקנינו. ולאפוקי היכא דהקדישו לוקח דכשר לקרבן. וה"ה גבי לולב כי לא קנייה אלא במצוה דחיילא עליה פסול משום מצוה הבאה בעבירה. וכי קנייה מקמי הכי ביאוש ושנוי רשות או ביאוש ושנוי מעשה שאינו חוזר לברייתו כשר למצוה, כדמוכח מעובדא [סוכה ל' ע"א] דהנהו דזבני אסא מגוים [וכבר כתבנו בזה כל הצורך] במסכת גיטין.
גברא. אריסא הוה. ויש נוסחאות דגרסי ההוא אריסא. מוזא דשימכי. מלא יד של בצלים שקורין אשקלוניי"ש. מאן פלג לך. שיגיע זה לחלקך ולא יהא בו חלק לבעל הבית. יש אומרים דדוקא כשאינו שוה אלא פרוטה אחת, אבל שוה שתי פרוטות מקודשת, שהרי יש בחלקו שוה פרוטה. ולא נהיר בעיני רוב המפרשים ז"ל, דכיון דכולה מוזא יהיב לה, דעתה אכוליה, והוי ליה כאומר לאשה התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר שאינה מקודשת [לעיל ח' ע"א]. שאם אין אתה אומר כן, כי לית בכוליה שוה פרוטה נמי תהוי ספק מקודשת שמא חלקו שוה פרוטה במדי. אלא ודאי כדאמרן דאפילו שוה שתי פרוטות אינה מקודשת עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות אישות [ה"ט]. ומדאמר רבא מאן פלג לך, דמשמע דלא חש לקדושי כלל ולמימר דילמא זבין ליה חבריה חולקיה או יהביה ניהליה, שמעינן דשותפין שיש להן חנות, כל מה שבחנות בחזקת שתוף, ואין אחד מהן נאמן לומר שהוא שלו בשום מגו בעודו בחנות, דברשותא דתרווייהו קאי. מפי מורי נ"ר. ע"כ הריטב"א ז"ל. כישא. אגודה, שדרך הירק להתחלק באגודות שוות.
פרומא. פירש רבינו אלפסי ז"ל בשם גאון ז"ל שהוא כלי קטן ועדיין קורין בבבל לכלי קטן פרומא. מהאי חריפא. שהוא יותר טוב. לא אמרו וכו'. שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות, דנימא גלי דעתיה דניחא ליה, אלא לענין תרומה בלבד, שיש שם שליחות כדילפינן [מ"א ע"ב] מאתם גם אתם. ובהוכחה כל דהו הוי גלויי דעתא דניחא ליה. אבל הכא או בעלמא דליכא שליחות אין זה גלוי דעת דניחא ליה ומשום כיסופא דלא ליכסף הוא דאמר ליה הכי. אבל למפרע לא ניחא ליה. הילכך אפילו אמר בניחותא אינה מקודשת עד שימחול לו בפירוש ואיתנהו לקידושי בעין.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בערלה וכו'. דכולהו איסורי הנאה נינהו, כדיליף להו בגמרא. ואע"ג דשלא כדרך הנאתה ערלה נמי מותרת, כדאמרינן פרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"ב]. משום חולי הוא דשרי, אבל שלא במקום חולי אסור. ואע"פ שהאיסור מדבריהם הוא, הא קיימא לן דאם קדש באיסור מדבריהם אינה מקודשת כסתם יינם וכיוצא בו. ואע"ג דהמקדש בעדים פסולים מדרבנן מקודשת, אומר מורי נ"ר דלא דמי, דהתם איכא עדות מעליא מן התורה, ומקודשת של תורה היא, ולא מפקעי רבנן קידושי דאורייתא בכדי. אבל הכא כיון דאמר רחמנא דליתיב (ליה) [לה] ממונא ומאי דיהיב (ליה) [לה] השתא לאו ממונא הוא, דהא אסרו רבנן עלה, לא מיקדשא כלל הריטב"א ז"ל.
והא דלא תנא איסורי ע"ז, משום דבעי למתנא מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, ואילו איסורי ע"ז שתופסין דמיהן, אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. כדתניא בתוספתא [פ"ד ה"ז] המקדש ביין נסך ובע"ז ובכל דבר שחל עליו איסורי ע"ז כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת. ומיהו שייר חמץ בפסח ונותר ופגול, שאם קדש בהן אינה מקודשת ומכרן וקדש בדמיהן מקודשת. וליכא למימר כיון דערלה שריא לחולה, הא יכולה ליהנות ממנה אם היא חולה, ואמאי אינה מקודשת. דיש לומר משום דלאו ממונא יהב לה, דאסור למכרה לחולה וליטול דמים ממנה. תדע דהא אפילו כדרך הנאתה מותרת בחולה שיש בו סכנה, ואפילו הכי אסור למכרה לו בדמים. דאם לא כן נמצא נהנה מאיסורי הנאה של תורה.
מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. טעם הדבר מפרש בירושלמי דגרסינן התם [פ"ב ה"ח], ר' חגי בשם ר' זעירא לפי שאין דמיהן [דמים]. פירוש שאיסורי הנאה אינן שוין כלום, ואין להם דמים, ומעות שנתן לו לוקח בהן גזל הם בידו או מתנה. ואמרינן א"ר חנינא זאת אומרת מקדשין בגזלה. פירוש דכיון דאיסורי הנאה נינהו דלא שוו מידי כדאמרן, וגם אינם תופסין דמיהן, המעות שנתן לו לוקח כשלא הכיר בהם גזל הם בידו (או מתנה). ובגמרא דילן לא אמרו כן, משום דמשמע לן דמתניתין בשהכיר בהם לוקח וגמר ונתן לשם מתנה, אי נמי בשמכרה לגוי. ואפילו בשמכרם לישראל ולא הכיר בהם אע"פ שהיה מכיר בהם מוכר לא נתכוין לגזול, אלא שיהו אצלו מלוה, וכשיחזור בו לוקח ישלם מביתו. הילכך לאו גזל הוא אלא מלוה ויכול לקדש בהם. וקדש בדמיהם. לאו דוקא בדיעבד [אלא ה"ה] דאפילו לכתחלה. דכיון דלאו דמי איסורי הנאה נינהו כדאמרן, יכול להוציאם במה שירצה ולקדש בהם האשה. אלא איידי דקתני מכרן שהוא דוקא בדיעבד, דלכתחלה אסור למכור איסורי הנאה, שלא יהא כנהנה באיסורי הנאה, נקט נמי קדש.
<h2>דף נח.</h2>
מנא לן. דלא תפסי דמיהן. משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובין וכו'. ואע"ג דאצטריך קרא דשביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כע"ז, דהא אמרינן בגמרא דאחרון אחרון דוקא הוא דנתפס בשביעית ופרי עצמו אסור, אבל האמצעיים מותרים, ויצא בשר ונכנסו דגים, אפילו הכי כיון דלא כתיב קרא בשביעית בלשון היתר זה, אלא בלשון איסור דכתיב קדש היא, ש"מ דלאיסורא איצטריך לאשמועינן ביה שהיא תופסת דמיה. כי היכי דתהוו שני כתובין, ולא ניליף מינה שאר איסורין. ושמעינן [מהכא] דשני כתובין דאין מלמדין לאו דוקא, שכל אחד מצי יליף ולמגמר מחבירו. דהא הכא שביעית דקילא אין סברא דיליף מע"ז דחמירא. אלא כיון דע"ז מצי יליף משביעית, ואפילו הכי כתביה, לשני כתובים הוא דאתא. וכיוצא בזו פ"ק גבי מצה והקהל.
עלה דמתניתין דתנן המקדש בתרומות ומעשרות הרי זו מקודשת, אע"פ שהוא ישראל ואין לו בכל אלו אלא טובת הנאה שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו, אפילו הכי מיקדשא. ואע"ג דבגמרא לא מסיק לה הכי כבר כתבו כל המפרשים ז"ל בשם ר"ח ז"ל דאע"ג דאיכא שמעתתא דסלקן דטובת הנאה אינה ממון, אפילו הכי קיימא לן דממון הוא, מדאסיק רבא הכי למתניתין דנדרים פרק ואלו (מותרין) [נדרים (פ"ה ע"א)] דטובת הנאה ממון.
<h2>דף נח:</h2>
להזות ולקדש. משנה היא בבכורות [כ"ט ע"א]. להזות על הטמא ולקדש מי חטאת. כשנותן האפר במים קרי קידוש. מי מערה. כלומר מים מכונסין, ולהזאה מים חיים בעינן. אפר מקלה. היינו כל סתם אפר שבא מן הקלוי באש. הבאת אפר ממקום למקום ומלוי מים מילתא דטריחא היא ושרי למשקל אגרא, ומשום הכי מקודשת כשמקדשה בהן. שכר הזאה וקידוש. ליכא טירחא, ושכר לימוד מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה ראה לימדתי אתכם וגו' כאשר צוני, מה אני בחנם אף אתם בחנם. ומדתנן הכי ולא תנן דינו, משמע דכל דיניו וכל עדויותיו בטלים, אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר. והכי איתא בתוספתא [בכורות פ"ג ה"ה] ובירושלמי [סנהדרין פ"א ה"א], החשוד להיות נוטל שכר לדון ולהעיד כל הדינים שדן וכל העדויות שהעיד בטלין. ולא חס ושלום בתורת שוחד, דאפילו נטל שכר משניהם הוא דקאמרינן הכי, משום דקנסו רבנן משום דעבר על מה [אני] בחנם אף אתם בחנם.
וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל שזה אינו בכלל הפסולין מדבריהם, שיהא צריך הכרזה, אלא מעצמם הם בטלים. שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות, והחשוד בכך עדויותיו בטלים עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו. ובכך עדותו היא כשרה אע"פ שלא עשה תשובה. וכן אם החזיר הממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו, שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו. אלא שכל זמן שהוא נוטל שכר קנסוהו רבנן לבטל מעשיו, משום דקא עבר על מה אני בחנם. והיינו דוקא שכר המצוה, כגון שכר הזאה וקידוש, אבל שכר בטלתו וטרחו, כגון שכר הבאה ומלוי [שרי]. והכי איתא בהדיא בירושלמי [שם], נותנין לדיין שכר בטלתו ולעד שכר עדותו. ובגמרא דילן פרק שני דייני גזירות [כתובות ק"ה ע"א] איתא הכי. וכל שכן שכר טבחים ובודקים שהוא מותר, דהנהו פועלים נינהו, ולאו שכר הוראה הוא אלא שכר פעולה. ועדיף משכר הבאה ומלוי דשרי. וה"ה ברופא דמותר ליטול שכר בטלה וטירחא. אבל שכר לימוד אסור, דאבדת גופו הוא, ורחמנא אמר והשבותו לו, ואמרינן הכא מה אני בחנם אף אתם בחנם. הילכך שכר החכמה והלימוד אסור כשכר הזאה וקדוש. אבל שכר בטלתו וטרחו מותר כשכר הבאה ומלוי. ודוקא ברופא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה זאת ושאין לו גדול ממנו, דהשתא מצוה עליה וחובה לרפאותו, דהשבת אבדה דגוף הוא. אבל כל שאינו בקי בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בהם. וכן אם יש שם גדול הימנו אסור לו להתעסק כלל, קל וחומר משאר דינין והוראות שבתורה, דהיאך יורה זה בספק נפשות במקום שיש גדול ממנו. ואם נתעסק בהם בכלל שופך דמים הוא ובן גהינם. אבל כל שבקי בדבר חייב לרפאות אע"פ שיש שם אחרים, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, וכדפרישו בירושלמי [נדרים פ"ד ה"ב] ואין לו לומר מה לי להכניס עצמי בצער הזה ובספק שגגה. ועל זה אמרו פרק החובל [ב"ב פ"ה ע"ב] ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לומר שלא ימנע עצמו מפני ספק זה. ואם הוזהר בכל יכלתו וטעה בלא הודע אליו פטור אף מעונש שמים. אבל אם טעה בפשיעה, שלא נזהר כראוי ורפא ברשות בית דין, פטור מדיני אדם, וגולה על ידו אם מת, או משלם מה שהזיק לצאת ידי שמים. ואם רפא שלא ברשות ב"ד חייב בדיני אדם. ע"כ הריטב"א בשם רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
והלך וקדשה לעצמו. מפרש בגמרא דלהכי תנא והלך, לאשמעינן דהלך ברמאות. כלומר שנהג מנהג הרמאין כשמקדשה לעצמו. מקודשת לשני. וא"ת מאי קמ"ל פשיטא. וכי מפני שנהג מנהג רמאות לא תהא מקודשת. י"ל דאין הכי נמי דסד"א כיון שעשה שלא כהוגן יעשו לו שלא כהוגן ולפקעו רבנן לקדושי מיניה. כההיא דיבמות [ק"י ע"א] דאותבוה אבי כורסיה וחטפה מיניה, קמ"ל. אי נמי סד"א קדושי טעות נינהו, שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לו לא היתה מתקדשת לו, קמ"ל. ובתוספות פירשו דהכא בשאמר לה שליח, פלוני אמר לי לקדשך לו ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי, דסד"א מקודשת לי, לצורך המשלח קאמר, קמ"ל דמקודשת לשני. גרסינן בירושלמי בריש האי פירקא, לא הוחזק השליח בעדים, הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון. השני כאומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני. כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך. אמרה איני יודעת חזקה לשני. הוחזק השליח בעדים, הוא אומר לעצמי קידשתי והיא אומרת לראשון, חזקה לראשון. אמרה איני יודעת, שניהם נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. עד כאן. וטעמא דמילתא, דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון, כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק. ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חזקה לשני. אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות, ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון. מיהו כיון שהראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני, ושניהם נותנין גט. ומיהו כי אמרינן חזקה לראשון, היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה, לפי שאין השליח יכול לבטל שליחותו כיון שהוחזק. מיהו שני נמי אסור בקרובותיה שהרי אומר לה קידשתיך, הרנב"ר ז"ל. ובפירוש הוחזק שליח, פליגי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות אישות [הי"ח] והראב"ד בהשגות. והרנב"ר ז"ל הקשה על דבריהם וכתב זה לשונו, לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קידשתי בפירוש עסקינן, והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש, ויש כאן עדים שראו הקידושין אבל אינן זכורין למי נתקדשה.
ולענין שליחות קידושין אם צריך עדים, הרמב"ם ז"ל פרק שלישי מהלכות אישות [הי"ט] כתב ששליח קבלה שלה צריך לעשותו בפני עדים, אבל שליח הולכה של בעל אין צריך אלא סגי בהודאת השליח והמשלח. וכן כתב הרשב"א ז"ל בריש פרק האיש מקדש. והקשה הרנב"ר ז"ל על סברא זו, וכתב זה לשונו, ומחוורתא דמילתא, דכיון דבקידושין בעינן עדים, דילפינן דבר דבר מממון, ולא מהניא הודאה דידהו משום דמחייבי לאחרים כדאיתא לקמן [ס"ה ע"א], כשם שהקידושין צריכין עדים כך שליחות הקידושין צריך עדים, לא שנא שליחות דידיה ולא שנא שליחות דידה. וכן כתבו הראב"ד ז"ל והרב ר' משה הכהן ז"ל בהגהותיהן. האומר לאשה לאחר שלשים יום. גרסינן בירושלמי [פ"ג ה"א] הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת, כלומר לעולם. הרי זה גטך שלשים יום אינו גט דאין זה כריתות. א"ר יצחק בר אלעזר הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף, אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קידושין אלא מגירושין, מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת. ומסתברא דלפום גמרא דילן אפילו בקדושי שטר מקודשת, דהא אף בגרושין בכה"ג מגורשת, דהא אסיקנא בריש פרק המגרש [גיטין פ"ג ע"ב] דהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי בין לרבנן בין לרבי אליעזר כיון דפסקה פסקה. כלומר ומגורשת גמורה היא. אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שמיני מהלכות גרושין [ה"ט] דאינה מגורשת, כמו שכתבתי שם, אף בקדושין אינה מקודשת כלל.
בתוך שלשים יום מקודשת לשני. כתבו ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל, דמדלא קתני אינה מקודשת לראשון שמעינן שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון. וכך הוא בירושלמי בריש פירקין, לפיכך אם מת בתוך שלשים או גרש חלו קדושי הראשון. לאחר שלשים ולא מת לאחר שלשים ולא גרש לא חלו עליה קדושי הראשון. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות [הי"א], דכתב בא שני וקדשה וכו', ימצאו אותה אשת איש וכו'. וגרסינן תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח, מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קידושי ראשון. וכתבו בשם הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות בפרק האשה רבה [צ"א ע"ב] שאין קדושין תופסין ביבמה. ואנן דקיימא לן כשמואל דאמר התם דיבמה שנתקדשה בעניותינו צריכה גט, הא נמי צריכה גט מראשון, משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו קדושי ראשון. והרשב"א ז"ל חולק בכל זה, ואומר שגמרא שלנו סוברת שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי. והביא הרבה ראיות על זה. והריטב"א ז"ל כתב שגמרא שלנו מסייעת אדרבה להא דירושלמי, כמו שכתב בחידושיו. וכן הרנב"ר ז"ל בחידושיו דחה ראיות הרשב"א ז"ל, ואמר, והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו. אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט.
בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. דכיון דמקודשת לשני והוא ישראל ודאי לא תאכל. וכן איפכא אם היתה בת ישראל ונשאת לכהן אוכלת בתרומה. וא"ת פשיטא, השתא לערוה שהיא חמורה לא חששו דאמרינן מקודשת לשני אכילת תרומה לא כל שכן. וי"ל דמשום סיפא נקיט לה. וסיפא אצטריכא ליה לאשמעינן מאי דפרישו בירושלמי דאפילו שניהם כהנים אביה וראשון או אביה ושני דסד"א אין כח בקדושי האחד להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת בתרומת אביה, קמ"ל דאפילו הכי לא אכלה מספקא, דהא אחד מהם ישראל והיא ספק מקודשת לו.
אלא שנהג בו מנהג הרמאין. ואפילו הכי לא קנסינן ליה שלא יכנוס. וכן רמז במתניתין דתני והלך, כדפי'. ונקט לחבירו כלומר דאע"פ דלאו שלוחו הוא ולא סמכא דעתיה ביה כולי האי הוי רמאי, כדאיתא בגמרא לקמן.
<h2>דף נט.</h2>
לא יהבו ניהליה. לצורך בנו. איבעי ליה לאודועי. להוציא עצמו ממנהג רמאות. באגא דאלמי. בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם. וא"ת והא תניא בתוספתא [ב"מ פ"ד הי"א] ואיתא נמי בירושלמי פרק איזהו נשך [ב"מ פ"ה ה"ג], הנותן מעות לחבירו לקנות לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת, ואם ידוע שלקח מוציאין ממנו בעל כרחו. והכא נמי לפקה לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב. תירצו בשם בעל מתיבות ז"ל, דהתם בשלקח בזוזי משלח, אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבן. והריטב"א ז"ל כתב, ואפילו במעות של משלח יש לחלק בין מי שלקח סתם למי שלקח לעצמו בפירוש.
הוה מהפך בההוא ארעא. מחזר עליה לקנותה. קבליה. ספר דברי צעקתו. לרגל. כשדורשין בהלכות הרגל מקבלין פני הרב. עני המהפך בחררה. מחזר אחריה לזכות בה. נקרא רשע. שיורד לחיי חבירו. לא הוה ידענא. שרב גידל מתעסק בה. קמייתא. זו ראשונה שלקחתי מעולם. לא מסמנא. אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון. ארעא דרבנן. הפקר לתלמידים. הא דאמרינן נקרא רשע, היינו דוקא במקח וממכר, אי נמי במי שמהפך להשתכר בבעל הבית שאם בא אחר ונשתכר בה, הוי רשע מפני שאף הוא ימצא להשתכר או לקנות במקום אחר. אבל במחזר לזכות מן ההפקר כל הקודם הרי זה זריז ונשכר, ואינו נקרא רשע, שלא כל שעה אדם זוכה למצוא מציאה. והיינו דבמכר איכא משום דינא דבר מצרא ובמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא [ב"מ ק"ח ע"ב]. ותנן נמי במסכת פאה ומייתינן לה בפ"ק דמציעא [י' ע"א] גבי פאה, נפל עליה, פרס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו. ומדקאמר מעבירין משמע אפילו לכתחלה. והא דאמרינן בפרק לא יחפור [ב"ב כ"א ע"א], מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג, ואע"ג דהתם דגים של הפקר הם. הא אמרינן התם דטעמא משום דדגים יהבי סיארא, וכיון שפירש זה מצודתו כל שקרוב לו מלא ריצת הדג כנצודין דמו. אי נמי התם משום יורד לאומנתו של חבירו נגעו בה, דהא עליה קאי. ועני המנקף בראש הזית דאמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דמה שתחתיו אסור אע"פ שלא נטל ונתן ביד. התם היינו טעמא דכיון שנתעסק בהם וטרח להפילם זכה בהם מדבריהם. וכתב הריטב"א ז"ל, זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל, והיא הנכונה. מיהו הא שכתב (הוא) [רב האיי גאון] ז"ל [ס' המקח שער י"ד] דכל היכא שנקרא רשע ב"ד מחייבין אותו להחזיר הדמים, הא ליתא, דאם כן היכי אמרינן בשמעתין לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דארעא קמייתא היא לו, הא מן הדין חייב להחזירה. אלא ודאי רשע מקרי, אבל אינו מיחייב בכלום לראשון. וכן בההיא [ב"ב נ"ד ע"ב] דישראל שלקח שדה מן הגוי ובא ישראל אחר והחזיק בה זכה בה, אין לו לתת דמים כלל ללוקח ראשון, כיון דמן ההפקר זכה, וקמא הפסיד אנפשיה דיהב זוזי לגוי מקמי דלימטי שטרא לידיה או דלא אתני דליקני בכספא. וכדכתיבנא בדוכתיה. מפי רבינו נ"ר, עכ"ל.
אע"פ שנתאכלו המעות. בתוך שלשים, דכי בעו למיחל ליתנהו למעות, אפילו הכי חיילי. מאי טעמא, אמרינן בגמרא דהני זוזי לאו למלוה דמו, דטעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת, היינו משום דמתחלה בתורת מלוה יהבינהו ניהלה ולא בתורת קדושין, וכשמקדש אותה לאחר מכן לא יהיב לה מידי. אבל הכא מתחלה על דעת קדושין יהבינהו ניהלה ומקניא נפשה בהו ויהב לה רשותא לאנפוקינון, לא נעשו מלוה ומתקדשת באותה הנאה. אמר המחבר, וכתב הרנב"ר ז"ל שבזו מתחלה על דעת קדושין נתנה, אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי, מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה, אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות. דמ"מ הדבר ברשותה. מיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה. דאי לא במאי (בו) מקדשה, הרי אינן קנויין לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים. אלא כדאמרן. זה נ"ל. עכ"ל. ודוקא בקידושי כסף, אבל בקידושי שטר דומיא דכסף, כלומר שנתקרע השטר קודם שלשים, ודאי אינה מקודשת, כיון דבשעתא דחיילי קידושי ליתיה לשטרא בעולם. ומיהו אם יש בשטר שוה פרוטה מקודשת, דהוי לה כקידושי כסף. דבקדושי שטר (נמי) דעתייהו [נמי] אניירא, וכדכתיבנא פרק האיש מקדש [מ"ח ע"א]. והכי איתא בירושלמי [פ"א ה"א], הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה.
וחזרה בה. בתוך שלשים אמרה אי אפשי באותן קדושין. וכן היא. משנה היא לקמן פרק בתרא [ע"ט ע"א]. וחזרה בה. בין בפני השליח בין שלא בפניו. וכתב הריטב"א ז"ל וחזרה בה בפני שנים. אבל חזרה בינה לבין עצמה לאו חזרה היא. ואפילו שמענוה מאחורי הגדר שחוזרת בה. ומחשבה גרידא חשיבא. וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה. והיינו דבעינן בביטול הגט שנים או שלשה [גיטין ל"ב ע"ב]. ואפילו בקמייתא. דלא בא אחר וחזרה בה, קיימא לן כר' יוחנן דאמר חוזרת. ואע"ג דאיכא למימר דקדושי ראשון אע"פ שלא חלו לאלתר מעשה מיהא הוו לחול לאחר שלשים, ולא אתי דבור ומבטל מעשה. ואפילו הכי כיון דלאו מעשה ממש הוא, שהרי לא נגמרו חוזרת. כל שכן בלישניה דרב זביד דהוי דבור גרידא שחוזרת, דאתי דבור ומבטל דבור. והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר.
בגמרא איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש הרשה את בנו ואת בני ביתו לתרום וחזר ובטל, אם עד שלא תרמו ביטל אין תרומתן תרומה. אלמא אתי דבור ומבטל דבור. כתב הריטב"א ז"ל, ולענין אורכתא דממונא נמי, כגון דאוריך למתבע ללוה דיליה ובטיל אורכתיה ולא ידע לוה ופרעיה, אי לית ליה פסידא דיכיל לאפרועי מן המורשה ולפרוע למלוה, אין במעשיו כלום. אבל אי אית ליה פסידא, דלא מצי לאפוקי ממורשה מאי דיהיב ליה, כגון שהעני וכיוצא בו, לית למלוה עליה כלום, כיון דלא ידע בביטוליה וברשותיה יהב. דאי לא, היאך כופין לעולם לפרוע למורשה ולא חיישינן לבטוליה ופסידיה. אלא ודאי כדאמרן. וכן כתב הרמ"ה ז"ל. וכן דעת מורי נ"ר. ויש לי ראיה לדבריו, דהא גבי ביטול גט [גיטין ל"ג ע"א] אתינן למימר דשלא בפניו אינו מבוטל ואפקעינהו רבנן לקדושיה. ומאן דפליג התם משום חומרא דאשת איש, אבל גבי ממון ודאי מפקעינן והפקר ב"ד הפקר. עכ"ל.
<h2>דף נט:</h2>
לעולם. ואינם בטלים לאחר שלשים, שהרי נתן להם לחול בתוך שלשים, שהיו כולם פנויים בקדושי ראשון. פקעי קדושי שני. בגמרא פרכינן עלה במה יפקעו. לעולם. ואפילו לאחר שלשים עומדת בספק קדושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד. ומפרשינן בגמרא טעמיה דרב משום דמספקא ליה האי ולאחר שלשים יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי, אי תנאה הוי מעכשו, כלומר מעכשו אם יבאו שלשים יום ונהיה שנינו קיימים לומר שאם ימות תוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבם. והשתא אתי שפיר דלא הוו דברים שבלב, דמשמעות הלשון הוא, ודמיא להא דמייתינן עלה בגמרא הרי זה גטך מהיום ולאחר מיתה. וגם פירוש רש"י ז"ל נכון, דתנאה הוי, כלומר אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשו. ולא קשה מידי, דסתם מאן דנקיט זימנא משום המלכה וחזרה הוא, ולנפשיה הוא דבעי המלכה ולא לדידה. ולפיכך אינה מקודשת לשני כיון שקבלה ממנו קדושין, דלא אמרה היא מידי, ודבריו אינן עולין לה. אי חזרה הוי, דמעיקרא רצה לקדשה מעכשו ונמלך וחזר בו שלא לקדשה מעכשו אלא לאחר שלשים יום. ואע"ג דקיימא לן [נדרים פ"ז ע"א] דמקדש לא מצי הדר ביה אפילו תוך כדי דבור, היינו לאחר שהגיעו הקידושין לידה, אבל קודם דמטו קידושין לידה הוא דקאמר לה. ובגמרא מדקדקינן דלסבריה דרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי, בא אחד ואמר הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלשים יום ובא אחר ואמר מעכשו ולאחר עשרים יום, שכלו של שני בשל ראשון, ואי דראשון חזרה הוי דשני קידושין, דהא ראשון הדר ביה מעכשו ואחר כך בא אחר ואמר מעכשו ולאחר עשרה ימים. והוא הדין בהאי בתרא אם קדשה סתם, דהואיל [ולא] (ו)בא אדם אחריו, מה לי ולתנאו. אלא סדריה נקט ותנא. מראשון ומאחרון צריכה גט, ומאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך, דאי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין. ואי חזרה הוי דבתרא הוו קדושי, שלא בא אחר אחריו וגמרו קדושיו לאחר עשרה, ודקמאי לאו קדושין. ואמרינן פשיטא. ומהדרינן מהו דתימא משמע תנאה ומשמע חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד, דדילמא קמא לחזרה איכוין ושני לתנאה ובעיא גט מאמצעי, או שמא קמא לתנאה איכוין ושלו קיימין, או כולהו לחזרה איכווני ושל אחרון לבדו קיימין. קמ"ל דלאו תרווייהו משתמעי אלא או תנאה הוא או חזרה הוא, ולחכמים הוא דנסתפק משמעות הלשון היאך, ואין לו לזה שיאמר אני לכך נתכוונתי וזה יאמר להפך נתכוונתי, דאין אנו הולכין אחר כונתם אלא אחר משמעות הלשון.
<h2>דף ס.</h2>
ור' יוחנן אמר אפילו מאה תופסין בה. ומדקאמר תופסין הסכימו כל המפרשים ז"ל דאי משום ספק קאמר הכי לא היה תופס אלא אחד מהם. אלא ודאי סבירא ליה שיש בה צד קדושין לכולם. וטעמא משום דכיון שלא נגמרו קידושי שום אחד מהם, כל חד שבק רווחא לחבריה להיות נתפסין בה קידושי שני. ולפי זה יש קידושי ודאי לכולן בין שאמר שני מעכשו ועד עשרים שהוא זמן קודם לשל ראשון או עד ארבעים שהוא אחר זמנו של ראשון, תפסי קדושיו, דרווחא שבק ליה. ונתחבטו הגאונים והמפרשים אחרונים בפסק זה. רבינו אלפסי ז"ל פסק כרב והרמב"ן ז"ל הביא סיוע לדבריו. ור"ח ז"ל פסק כר' יוחנן. והרשב"א ז"ל כדבריו. ואחרים נוטים דבריהם לסייע לפסוק כרב. ומיהו ר' יוחנן מחמיר. גם רב אלפס השמיט הא דאביי דאמר מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט, וליכא מאן דפליג עליה. והרמב"ן ז"ל עצמו כתב שהשמיטה מפני שלא רצה לפרסם קולא כל כך, וחשש לדברי הפוסקים כר' יוחנן. א"כ יש לנו לחוש לדברי ר' יוחנן. גם הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שביעי מהלכות אישות [הי"ב], אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה הרי את וכו' אפילו הם מאה על הסדר הזה, כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולם מספק. הרי שחשש הרב ז"ל לר' יוחנן, עם שדבריו תמוהין הרבה שאמר בספק, וסוגייתנו מוכחת דלר' יוחנן קדושי ודאי נינהו. וכבר השיגוהו בזה. וכן מה שכתב אפילו הן מאה על הסדר הזה, והוכחנו שאפילו אינו כלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון, אלא אפילו אמר לה שני מעכשו ולאחר ארבעים קידושיו תופסין.
מתניתין ויתן. והוא יתן לכשירצה, ואז יהיו קדושין למפרע משעת קדושין. נתן לה (לתוך) [בתוך] וכו'. פרכינן בגמרא פשיטא, ומפרקינן דסד"א דלאו משום קפידא הוא מתרצה בכך אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו מתרצה בזמן זה, קמ"ל דקפידא הוא ואם לא נתן לה בתוך ל' אינה מקודשת. ויש לו. כלומר דכל שיש לו אפילו במדי הרי זו מקודשת ולא אמרינן להראותם לה מתכונת. על השלחן. אם היה שלחני והראה מעות שאינם שלו והם על השלחן שלפניו אינה מקודשת, דלא נתכונה זו אלא לראות משלו.
גמרא. והוא יתן. לכשירצה, וכדפי' לעיל. מיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שנתן אינה צריכה חליצה, שהרי לא קיים תנאו. קידושין מאחר. קודם שיקיים זה תנאו ואחר כך עמד זה וקיים תנאו, לרב הונא קדושי שני לא הוו קדושי, דהא גמרי קדושי ראשון למפרע. לרב יהודה הוו קדושי שני קידושין, דלית ליה האומר על מנת כאומר מעכשו דמי, והרי קדמו קדושי שני. והלכתא כרב הונא. ואע"ג דרב הונא [גיטין פ"ט ע"ב] חייש לאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר, דסבר דאי לאו דגרשה לא היתה מעיזה פניה בפני בעלה, מ"מ הכא מצינן למימר דהא דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר לאו משום דגרשה, אלא דסברה דלא חיילי קידושי ראשון כיון שלא נתקיים התנאי.
<h2>דף ס:</h2>
וניחוש שמא יש לו. דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי, רגלים לדבר שהיו לו. שאם לא כן למה קדש. והשתא הוא דבעי למיהדר ביה. ואסיקנא דחיישינן. ובתוספתא [פ"ג ה"ה] נמי תניא על מנת שיש לי ביד פלוני אע"פ שאמר אין לו בידי מקודשת, שמא עשו קנוניא, כלומר והוו קידושי ספק. מיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קידושי ודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו. אלא אם כן הוא גברא דלא אמיד. ואע"ג דנקיט זוזי וכו'. היו לפניו על השלחן להחליף ולהשתכר. ואע"פ שהרויחו בכדי שהגיע לחלקו מאתים זוז אינה מקודשת, דכיון שלא הגיע זמן העסק, ורוחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל [ב"מ ק"ה ע"א], לא חשיבי כשלו, כיון שאין הקרן שלו. וכן בעל מנת שאראך בית כור עפר, דאמרינן בגמרא שאם הראה בבקעה שהוא אריס בתי אבות מאותה קרקע, אע"פ שאינו מסתלק כל ימיו, כיון שאין גוף הקרקע שלו אינה מקודשת. ואם היה לו קרקע שנתנו לו במתנה על מנת להחזיר, מסתברא דכיון שאין לו רשות למכור ולא להקדיש, אע"ג דהשתא דידיה הוא, אינה מקודשת. דלא נתכונה זו אלא שיהא שלו לגמרי לעשות בו כרצונו. אבל בקרקע שלו אע"פ שמשועבד לבעל חובו ארעא דידיה הוא, דהא מסתמא מסלק ליה בזוזי, ומשכנתא אע"ג דאכיל פירי לא חשיבא דיליה, ואפילו באתרא דלא מסלקי, שהרי אין לו רשות למכור. כנ"ל. הריטב"א ז"ל. ובגמרא גבי על מנת שיש לי בית כור עפר הרי זו מקודשת ויש לו ואפילו כשאומר אין לו חיישינן שמא יש לו לענין קדושי ספק, וכדתנן גבי זוזי. עבדינן צריכות דארעא וזוזי לאשמעינן דלא מיבעיא גבי זוזי דעבידי אינשי דמצנעי דחיישינן. אלא אפילו ארעא דסד"א דאם איתא דאית ליה קלא הוה ליה, הילכך לא חיישינן, קמ"ל.
על מנת שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ופרכינן פשיטא ומפרקינן מהו דתימא אמר לה מאי נפקא ליך מינה, כלומר אם הוא רחוק. אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי, קמ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאין לו אלא ברחוק מקום, ולפיכך היא מקפדת שלפעמים היא רוצה [ליהנות בו וטורחת] (לטרוח) בהילוכה, אבל יש לו בקירוב מקום, אע"פ שהתנה עמה על מקום אחר מקודשת, כיון דליכא קפידא. שאין לומר קפידא במה שאין בו הפסד כלל. ומשום הכי איצטריך תלמודא למימר לעיל [נ' ע"א] גבי הלך וקידשה במקום אחר טעמא משום דבההוא דוכתא רחמו לי. ובפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"ב] נמי אמרינן מידי דקפדי אינשי הוי קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא וכן משמע פרק התקבל [גיטין ס' ע"ב] גב צא וערב לי בתמרים וכו'. ואחרים ז"ל נמי כתבו דהכי מסתברא. אבל הרנב"ר ז"ל כתב דאינו מחוור, דהא תנן [לעיל מ"ט ע"ב] על מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב אינה מקודשת. והוינן עלה טעמא בירושלמי [פ"ב ה"ב] דיכלה מימר בעיא הוינא מטרפסא אזלא מטרפסא אתיא. ואף כאן אפילו יש לו במקום אחר קרוב ממנו היא יכולה לומר שרצונה היה לילך לאותו מקום. ועוד דמדקאמר ר' שמעון בפרק האיש מקדש [מ"ח ע"ב] ואם הטעה לשבח הרי זו מקודשת. מכלל דלת"ק דקיי"ל כותיה אפילו לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת.
עוד כתב הרב ז"ל [הר"ן] ולענין מקדש על תנאי ונאנס ולא קיים התנאי, מצאתי שנחלקו בה בירושלמי בפירקין [ה"ב] ר' אבהו בשם ר' יוחנן, סדר הסמפון כך הוא, אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלניתא ברת פלן על מנת ליתן מקמת פלן, כלומר ממון פלוני, שנקרא יקום לפי שמעמיד אדם על רגליו, ואכנסיך ליום פלוני דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום. אירע לו אונס. ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד. ור' שמעון בן לקיש אמר אונסא כמאן דעבד. על דעתיה דר' שמעון בן לקיש היאך צריכה למעבד דאי אתא יום פלוני ולא הות כניסא לי לא יהוי [לי] עלך כלום. ר' יוחנן כד דמך פקד לבנתיה די יהוון עבדין כר' שמעון אי שמא יעמוד בית דין אחר ויסבור דכותיה ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. ומשמע דבהא פליגי, ר' שמעון בן לקיש מדמה לה למגרש ומתנה אם לא באתי, דכי פסקיה מברא שמיה מתיא, אי לאו משום תקנתא שהתקינו שלא יהא אונס בגיטין כדאיתא בריש כתובות [ב' ע"ב]. והכא נמי אונסא כמאן דעבד. ור' יוחנן סבר דלא דמי, דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא. אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושיו אלא אם יקיים תנאו. אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושיו. ומשמע דקיימא לן כר' יוחנן. ואע"ג דכד דמך פקד לבנתיה די יהוון עבדין כריש לקיש, לא עבד הכי משום דחש לה אלא שמא יבא ב"ד ויסבור כריש לקיש ויחזיקנה כמקודשת לראשון ולא יחוש לקדושי שני ויבאו בניה לידי ממזרות. אבל בעיקר הקידושין לא חשש כלל. עכ"ל.
כל תנאי שהוא בקום ועשה בין בגרושין בין בקדושין, על בעל ה[תנאי] להביא ראיה שקיים אותו, ואם לאו לא הוו קדושי כלל. שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז או על מנת שתתני לי, הרי הוא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא עד שיהא שם ראיה שנתן או שנתנה, ואפילו הוא תנאו שלו בלבד כגון שאדבר עליך לשלטון. ואם עבר זמן קיום התנאי אינה מקודשת כלל. ואפילו גט אינה צריכה מספק, שעל מנת כן קדשה שכל זמן שלא יהא שם ראיה שקיים התנאי שלא יוכל לומר קיימתי. דאי לא לעולם לא יקיים ויאמר קיימתי, ותהא צריכה ממנו גט. וכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה, כיון דממילא מקיים, אין חוששין שמא יעשה מעשה בידים לעבור על תנאה, ומתירין אותה לינשא. כגון האומר על מנת שלא תשתי יין עד זמן פלוני או שלא תעשי כך וכך. דכיון (שאין) [ש]הדבר מוטל עליה שלא לעשות, ודאי לא תעקור תנאה בידים לבטל גרושיה למפרע ולעשות ביאתה זנות ובניה ממזרים. ודוקא בתנאי המוטל עליה. אבל בתנאי המוטל עליו חוששין שמא יעקרנו בידים כדי שלא תתגרש ממנו. ואין מתירין אותה לינשא בעודו חי. הריטב"א ז"ל.
ובקידושין הסכימו כן כל המפרשים ז"ל, דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שלא אשתה יין עד יום פלוני, והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת. מוכח בירושלמי [פ"ג ה"ב] שמי שקדש על תנאי וכנסה בתוך זמן התנאי, שנתבטל התנאי לענין שאין הקדושין תלויין בו, ואע"פ שלא קיים אותו בזמנו מקודשת. אבל הדמים נעשו עליו מלוה, וחייב ליתנם לה, ואינו נאמן לומר שקיימו דהוי ליה כאומר פרעתיך בזמני. ומשום הכי אם הוא חוזר בו כופין אותו ליתן. ואם היא חזרה בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנתה עמו. ומיהו לאחר זמן התנאי, כיון שאינו אלא כחוב אצלו, נאמן לומר פרעתי. וכתב הרנב"ר ז"ל, ולי [נראה] אפילו בתוך זמן התנאי אם אמר נתתי, מכיון שכנסה נאמן. דלא שייך למימר הכא לא עביד איניש דפרע בגו זמניה, דמכיון שרצה לכנוס, זמניה הוא, דומיא דמאי דאמרינן בריש בתרא [ה' ע"ב] שאני הכא דכל ספה וספה זמניה הוא. וכשחזר ר' אבהו וכו' התם בירושלמי וכו', לא שחייבו לבעל ליתן, אלא שפסק הדין שאם אמר לא נתתי אלא שרוצה לחזור שכופין אותו להשלים התנאי. ע"כ.
[לשון הרי"ף מלעיל י"ט ע"ב] כל דבר שבממון וכו'. דניתן למחילה, תנאו קיים. אבל עונה דצערא דגופה לא אתיהיב למחילה.
<h2>דף סא.</h2>
מתניתין. כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי. ואע"פ שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים, כגון הרי זה גיטך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול לא תתני לא יהא גט, אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל, ואפילו לא נתנה הוי גט. כמו שמצינו שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם, ש"מ דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא עברו את הירדן. ואע"פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו. ולאו תנאי [כפול] בלחוד בעי ר' מאיר, דה"ה דבעי כל שאר דקדוקי תנאים, והם חמשה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאו קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח, דכולהו איתנהו בתנאי בני גד ובני ראובן. צריך היה הדבר לאמרו. אפשר דפליג אכולהו, כדאשכחן לרבנן דפליגי אדרבי מאיר בעלמא. אלא דר' חנינא לא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמא, דמעשה שהיה כך היה. אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ופירש דלעולם מכלל הן אתה שומע לאו, וזה שכפלו משה, צריך היה הדבר לאמרו מפני דבר אחר, שאלמלא שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה, שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן, אף בה לא יטלו. דהכי הוה שמעינן לה, אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה בשביל כל חלקם, הא אם לא יעברו יהיו נקנסין ולא יקחו חלקם לא כאן ולא כאן כלל. לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך. ולענין הלכה כתב הריא"ף ז"ל בתשובה [סימן ל"א], ואלו התנאים כולם אין צריכין אלא בגטין וקדושין שהן איסורא ע"כ. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות אישות [הי"ד] בכולן כר' מאיר אף בתנאי כפול ובהן קודם ללאו. וטעמא דאע"ג דליתא לדר' מאיר חיישינן בהני לחומרא. דהכי אשכחן פרק מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"ב] דאתקין להו שמואל בגטין. ומיהו קיימא לן דבכל מילתא בין איסורא בין ממונא בעינן שני דברים, תנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה על ידי שליח, דסתם משנה היא בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל. ופסקוה הריא"ף ור"ח ז"ל. וקיימא לן פרק מצות חליצה [יבמות ק"ו ע"א] ופרק המדיר [כתובות ע"ד ע"א] דאין תנאי בחליצה משום דאי אפשר על ידי שליח. וכתבו מן המפרשים ז"ל, דהני תרי מילי לאו מתנאי בני גד ובני ראובן ילפינן להו טפי מאחריני. דמהתם לא גמרינן דמעשה שהיה כך היה. אלא מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה. ואי קשיא דבפרק מי שאחזו [גיטין ע"ו ע"ב] משמע דהאומר כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש דתנאו קיים, והא הכא דמעשה קודם לתנאי הוא. ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ששי מהלכות אישות [ה"ד] לא הוה קשי מידי, שהוא ז"ל כתב, אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהי מקודשת ואם לא תתני לא תהי מקודשת, הרי התנאי בטל, מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה, ע"כ. נראה מדבריו ז"ל דלא מקרי מעשה קודם לתנאי אלא אם כן נעשה המעשה תחלה. אלא דלא נהיר, דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו [גיטין ע"ה ע"ב] גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע, ולימא לא יהא גט אם לא מתי, בעינן תנאי קודם למעשה. והא אפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי. וכבר השיגוהו הראב"ד ז"ל וה"ר משה הכהן בהגהותיהן. הילכך צריך לומר דההיא דהתם דפרק מי שאחזו נשנית שלא בדקדוק, ומשניות הרבה מצינו כן.
<h2>דף סב.</h2>
מתניתין. מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו, דכיון דלא פריש ואמר לאו כל כמיניה, דהוו להו דברים שבלב, ותנן בתר הכי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת, וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום. וטעמא דכולהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם, שעכשו אין בידו לקדשה. ומיהו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, לדידן דקיימא לן כשמואל דאמר פרק האשה רבה [יבמות צ"ב ע"ב] בעניותנו צריכה גט, כלומר דמספקא ליה אי תפסי קידושין ביבמה, א"כ הויא ספק מקודשת. דדילמא תפסי בה קדושין השתא, והוי ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום. ובגמרא פרכינן ממתניתין דלאחר שאתגייר וכו' לר' יוחנן דאמר דכל שבידו לא כמחוסר מעשה דמי, והוי כדבר שבא לעולם, שהרי גר בידו הוא. ותירץ ר' יוחנן דגר נמי אין בידו, משום דגר צריך שלשה, דמשפט כתיב ביה דכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, וא"כ לאו בידו, דמי יימר דמזדקיק ליה בי דינא. ומיהו הסכימו המפרשים ז"ל, דהיינו דוקא בקבלת המצוות, אבל בטבילה לא מעכבי שלשה, דאפילו טבל אחר כך בינו לבין עצמו גר מעליא הוא. כדמוכח פרק החולץ [שם מ"ה ע"ב] בההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה. ומיהו התם מוכח דלכתחלה אפילו בטבילה בעינן שלשה, דאמרינן התם שהי כאן ונטבלינך למחר, ואמרינן עלה בגמרא גר צריך שלשה. ואמרינן נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר, ושני תלמידי חכמים על גביו, ואקשינן והא"ר יוחנן בר אבא גר צריך שלשה, א"ל תני צריך שלשה. אלמא לכתחלה אפילו בטבילה צריך שלשה.
<h2>דף סב:</h2>
ועוד הוינן בגמרא עליה דר' יוחנן דכיון דאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וא"כ דהאומר לאשתו הרי את מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שאגרשיך אינה מקודשת, משום דנהי דבידו לגרשה אינו [בידו] לקדשה, תפשוט בעיא דר' הושעיא דהנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, דלא הוו קדושי, דהא אין בידו לקדשה משיגרשנה. ומפרקינן דלהכי מספקא ליה לר' אושעיא דאיכא למימר מיגו דאי בעי לקדשה השתא מקדש תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשתא. ומיהו הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות אישות [הי"ד] כתב דמקודשת. וכתב הרשב"א ז"ל דמפרק אע"פ [כתובות נ"ט ע"ב] הוא דאפשיטא ליה דאמר ר' אילא אלו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה, מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה וכו'. אלמא כל שבידו להקדיש חייל לקמיה אע"פ שיבא זמן בינתיים שלא יהא ראוי להקדיש, אף כאן כיון דשניהם רוצים עכשו בכך ובידם הוא שתתקדש מעכשו ולעולם, אע"פ שכשיתן לה גט לא תהא ברשותו להתקדש לו, כיון שעכשו ביד שניהם להתקדש לעולם, אפילו קדושין דלאחר גרושין מהני. אלא שבתשובה [ח"א סי' תש"ו] כתב ז"ל דמסתברא דקדושי בתראי לא עדיפי מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, שכל שלא אמר מעכשו יכולים לחזור בהם בתוך שלשים, וכאן נמי לא אמר לה מעכשו. ולא עוד אלא אפילו אמר לה מעכשו ולאחר שאגרשיך יש לומר כן, שהרי אי אפשר להם לחול מעכשו, שכבר היא אשתו מחמת קדושין הראשונים. והרנב"ר ז"ל גם כן נוטה לומר דקדושי דלאחר גרושין לא חיילי. וחכך באותה ראיה דפרק אע"פ, לפי שאותו הקדש בעצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשו הוא יכול להקדישו שעדיין לא מכרו, מה שאין כן בקדושי אשה שאותה קדושה שניה אי אפשר שתחול עכשו שהרי היא מתקדשת קדושה ראשונה, דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן.
גרסינן תו בגמרא עלה דהא דר' יוחנן אמר אביי ר' אליעזר בן יעקב ור' ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואיכא דאמרי דבאשתו מעוברת בשהוכר עוברה דבר שבא לעולם הוא. וזה נראה דעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מה' אישות [הט"ז] דהאומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי, דבהוכר עוברה מקודשת. וכתבו המפרשים ז"ל דלא מחוור, דהתם פרק מי שמת [ב"ב קמ"א ע"א] מסקינן דההוא דאמר נכסי לההוא דמעברת לא קנה, אע"ג דמשמע דהוכר עוברה הוה מדקא אמר להאי דמעברת. וכן מהא דתנן [נדה מ"ד ע"א] תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ודייקינן [ב"ב קמ"ב ע"א] בן יום אחד אין אבל עובר לא. לפיכך הסכימו ז"ל דבהוכר עוברה אינה מקודשת ומזכה לעובר לא קנה עד שיבא לאויר העולם, אא"כ הוא עובר דידיה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכדאיתא התם [שם קמ"ב ע"ב]. והני כולהו סבירא להו. קבלה היא ביד הגאונים ז"ל דלית הלכתא כחד מינייהו, דכל היכא דאמרינן ר' פלוני ור' פלוני כולהו סבירא להו שיטה היא. ואעפ"כ אין כל דבריהם שוין ואין מודים זה לזה. ובנין אב שממנה למדו הגאונים ז"ל ההיא דפרק איזה נשך [ב"מ ס"ט ע"א] דאמרינן רב עיליש טובל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי והלכה כרשב"ג, א"ל שיטה איתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי, לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכולהו, אלא ש"מ שיטה איתמר. והתם נמי לא מודו אהדדי. וכל כי האי גונא מסתמא לית הלכתא כחד אלא היכא דפסק תלמודא בהדיא כחד מינייהו.
<h2>דף סג.</h2>
[מתניתין.] על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל. פעולת יום אחד. דבר עליה לשלטון וכו'. פירש הרמב"ם ז"ל [ה' אישות פ"ה הי"ט] שדבר והועיל לה דבורו, דאי לא לא עבד כלום, שלא נתכונה זו אלא להנאתה. גמרא. שוה פרוטה. ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו ע"מ וכו'. והא אתא לאשמעינן תנא דידן דבשכר דבורו ובשכר פעולה לא מיקדשה משום דישנה לשכירות וכו', ומשום הכי תנא על מנת ולא קתני בשכר שאעשה וכו', וכן תנא ואם לאו אינה מקודשת ומאי קמ"ל פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאים דעלמא, אלא אתא לאשמעינן דאע"פ דיהיב לה פרוטה אינה מקודשת. הכי דייקינן לה בגמרא.
מתניתין. על מנת שירצה אבא. בגמרא שקלי וטרו במשמעות לשון זה, אם שירצה ר"ל שיאמר האב אין, או אם ר"ל ע"מ שישתוק, או אם ר"ל ע"מ שלא ימחה. אם משמעותו שיאמר האב אין, פירושו רצה האב דאמר אין מקודשת אע"פ שחוזר בו ועומד וצווח, וכן אם קודם שאמר אין עומד וצווח ואחר כך חוזר בו ואמר אין מקודשת. ואם מת האב ולא אמר אין אינה מקודשת. ואם מת הבן אסורה להנשא עד שימות האב, לפי שאפילו אמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם. והטעם לכל זה שכל תנאי שהוא [תלוי] במעשה ולא נקבע לו זמן עד כך, כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי. ופרכינן אי דאמר אין אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת, ואמאי והא לא אמר אין, דאי אמר אין אפילו חי נמי, שכבר נתקיים התנאי. ומפרקינן רישא בחד טעמא ומציעתא בחד טעמא, וכדר' ינאי דאמר דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי, ולא מוקמינן בתרי תנאי לומר מי ששנה זו לא שנה זו. וא"כ מוקמינן מציעתא בכגון דאמר על מנת שישתוק אבא, שפירושו בשעת שמיעה, ואע"פ שמיחה אחר כך מקודשת, אע"ג שתנאי זה שב ואל תעשה והיה דינו שאם מיחה אחר כך שלא תהיה מקודשת, שהרי אפשר לו שתתבטל לעולם כעל מנת שלא תשתי יין, אלא שכיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאים שהם בקום עשה, דכיון שנתקיימו במעשה פעם אחת דיין, הכא נמי כיון ששתק בשעת שמיעה אע"פ שמיחה אחר כך מקודשת. כן כתב הרנב"ר ז"ל. ואם מיחה בשעת שמיעה אע"פ ששתק אחר כך אינה מקודשת, דודאי לזה נתכוין שהרי אי אפשר שלא ישתוק לעולם. ולפיכך מת האב עד שלא שמע מקודשת, דכיון דתנאי זה ענינו שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת. ופרכינן אי הכי אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ואמאי והא שתיק בשעת שמיעה ונתקיים התנאי. וליכא למימר שעדיין לא שמע והכי קאמר מלמדין אותו שאם ישמע שיאמר איני רוצה. שאם איתא דלא מהניא הך תקנתא אלא בשלא שמע הוה ליה לפרושי. אלא בכל גונא משמע הך תקנתא אפילו בששמע. ומפרקינן דסיפא בטעמא אחרינא מיירי והכי קאמר יש תנאי שדינו נותן שאם מת הבן מלמדין וכו' והיינו באומר בפירוש שלא ימחה אבא. ואפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי, שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד אע"פ שחזר ואמר רוצה אני. ומשום הכי מלמדין את האב לומר איני רוצה, כלומר ומתירין אותה מיד, ומת האב ולא מיחה מקודשת. והטעם, דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן שנעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו. ואם קבע הכל לפי מה שקבע. ולפי זה מציעתא וסיפא בחד טעמא בשלא ימחה ורישא בחד טעמא דהיינו בשאמר אין כדאמרן. ומיהו אי מפרשינן רישא דעל מנת שירצה ר"ל על מנת שישתוק, ורצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת, שכן הוא הדין כדאמרן, אתיא מציעתא ורישא בחד טעמא. אלא דבתוספתא [פ"ג ה"ז] תניא דעל מנת שירצה היינו דאמר אין, דתניא על מנת שירצה פלוני אע"פ שאמר שאינו רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה. עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. אלמא מדקתני שמא ירצה לאחר שעה שמע מינה דעל מנת שירצה היינו שיאמר אין, שאם היה משמע שלא ימחה או שישתוק מכיון שאמר איני רוצה בטלו הקדושין.
ועל לשון זה שחזר בתוספתא עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. כתב הרנב"ר ז"ל, לא נתברר לי פירושה, שפשטה מראה דמפליג בין ע"מ שירצה למתנה שיאמר רוצה אני, אם יכול לקיים הקדושין אחר שאמר איני רוצה, דע"מ שירצה יכול, ובע"מ שיאמר רוצה אני אינו יכול. וזה אינו נראה, דמה חילוק בין זה לזה. ואפשר דהכי קאמר דאם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני כל שלא אמר כן יכולה להתקדש לאחר, ושוב אין לחוש לקדושי ראשון, דהוי ליה כמקדש לאחר ל' ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת לשני [לעיל נ"ח ע"ב]. או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון זה אפילו נתרצה בלשון אחר אינה מקודשת, אלא צריך שיאמר רוצה אני דוקא, עכ"ל. אמר המחבר. ואני תמה מאד על דברי רבינו הרנב"ר זק"ל לומר (כל) כך. שאם הלשון בלבד הוא, זה פשוט הוא וכמו שפירש ז"ל תחלה דכל זמן שלא אמר אין אע"פ שעומד וצווח יכול לחזור בו ולומר אין, ואם אמר אין דהיינו רוצה אני שוב אין יכול לחזור בו. והיינו ממש לשון התוספתא עד שיאמר רוצה אני כו'. אלא שהלשון קצת יתר. ע"כ.
<h2>דף סג:</h2>
עוד אמרינן בגמרא עלה דהא דמוקמינן למתניתין בתרי טעמי, רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא, ומאי על מנת שירצה אבא על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום רצה האב דהיינו שלא מיחה בתוך שלשים יום מקודשת לא רצה כלומר שמיחה בתוך זמן זה אינה מקודשת מת האב כיון שלא מיחה מקודשת מת הבן מלמדין את האב שימחה בתוך זמן זה. וכתב הרמב"ן ז"ל מסתברא דהלכה כרב יוסף דמוקי לה למתניתין כפשטה ולא דחיק לאוקומה בתרי טעמי. ולפי זה לישנא דשירצה שלא ימחה משמע. ולישנא דמתניתין הכי אמר ליה על מנת שירצה אבא מכאן ועד שלשים יום. וכתב הריטב"א ז"ל דהשתא דקבע זמן שישתוק עד ל' יום, היינו שלא ימחה עד שלשים יום דאין הפרש ביניהם, אלא בדלא קבע זמן הוא שיש הפרש, וכדפירשנו לעיל. והרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות אישות [ה"א] נראה מדבריו שהוא סובר דשירצה פירושו דאמר אין. וכן נראה דעת רש"י, דגריס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא בשלא ימחה, וכדפירשנו לעיל. והרשב"א ז"ל גם כן סובר דשירצה משמע דאמר אין. ורב יוסף כי אמר שלא ימחה היינו דאמר הכי בהדיא. ואע"ג דתנן שירצה, לאו דאמר לה הכי. אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא. והביא ראיה מן התוספתא שכתבנו לעיל. וכמה פירושים נאמרו בשמועה זו. ומה שכתבתי הוא על שיטת הרנב"ר ז"ל. והריטב"א ז"ל בשיטת רבו סובר דשירצה שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר, ועל מנת דאמר אין משמעותו בשעת שמיעה ותו לא. וכתב דהאומר לראובן הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני. ויש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי.
מתניתין. שניהם נותנים גט. להתירה לאחרים. גמרא. ליתן גט. הוא נאמן, וסמכינן עליה שהוא הוא, וגטו גט. דאין אדם חוטא ולא לו. בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם בלא קבלת גט מן המקדש. ואע"פ שהוא לישא אותה היה מתכוין תחלה, אפילו הכי כיון שהוא רואה שאנו אוסרין אותה עליו, אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר. ורב אסי וכו'. דלא חציף למימר קמיה דאב שקבל הקדושין אני הוא. דמרתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לה קדושין. ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים, ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת בתחלתה והכא ליתא להאי טעמא. התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן. ומודה רב אסי וכו'. שאין נאמן וכו'. מפני שמחפה עליו. ומיהו אם יש עד אחד שמעיד שהוא קדשה נאמן, דאין אדם חוטא ולא לו. קדשתי את בתי וכו' ובא אחד וכו'. נאמן אף לכנוס, דמרתת. דאב ודאי לא יחפה עליו. וכתב הריטב"א ז"ל, מסתברא שהוא הדין אם חזר האב ואמר נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס, דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו דמקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור את עצמה, שמא עיניה נתנה בו. אבל האשה שקבלה קדושין ואינה יודעת ממי ובא אחד וכו', לא מרתת, דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא. וקיימא לן כרב אסי דנאמן אף לכנוס. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות אישות [הי"ב] שאינו צריך קדושין אחרים. ומיהו משמע דבשנים דאמרי' שאם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, שהשני שבא לכנוס אחר גרושי ראשון שצריך קדושין אחרים, שהרי הראשון הכניסה בספק על זה. וכ"כ הרשב"א ז"ל. ואמרו בירושלמי [פ"ג ה"ז] דממאי דאמרינן דנאמן לכנוס אין למדין ממנו לדבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואין אני יודע למי מכרתיה, בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו.
עלה דהא דאמרינן כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאסרה עליו, כתב הרשב"א ז"ל, דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוהו לכנסה אע"פ שלא כנסה. כדאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כתובות כ"ג ע"א] גבי שבויה, דאם משנשאת באו עדים לא תצא, ואיתמר עלה אמר רב יהודה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת, ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון. אבל בא שני קודם שהתירוה לראשון ועמד ראשון וכנסה מוציאין אותה מידו, כיון שכנסה שלא ברצון חכמים. הכי איתא בירושלמי [פ"ג ה"ז], (ז') [ר'] זעירא ור' יוסה בשם ר' יוחנן, קדם אחד מהם וכנס מוציאין מידו. ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דלא תנשא ואם נשאת לא תצא אע"פ שכנס שלא ברצון חכמים, דשאני התם שנשאת על פי עדים. ובהא דאשה שאמרה נתקדשתי וכו' דאינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עליו, כתב הרשב"א ז"ל דנראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, שמן הספק אתה בא לאסרה עליו ולהוציאה מתחתיו, אל תוציאנה מספק. ומיהו נהי דאינו נאמן לכנוס, נאמן הוא ליתן גט. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר [פ"ט מהלכ' אישות הי"ד] שהיא מותרת לכל אדם חוץ ממנו, דחיישינן להערמה שמא עיניו נתן בה.
בן י"ג ובת י"ב. נדריהם נדר והקדשן הקדש, ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הם והרי הם גדולים לכל דבר. אבל קודם לכן אין נדריהם נדר ואין הקדשם הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הם ואינם בעונשים על שום עבירה. ומהימן האב אע"ג דאיכא אפוקי ממונא משום חומר גבוה, כיון דמסתמא ידע איניש בשנים של בניו כמה הם. ולחרמין. אם החרים מנכסיו הוי חרם לבדק הבית. וכן אם אמר ערכי עלי נערך. אבל לא למכות. להחזיק שערות שלהן בחזקת סימן ללקות ולהענש עליהם. דאע"ג דלגבי בת הימניה רחמנא לאב, ככתוב את בתי נתתי לאיש הזה, דוקא לאיסורא הוא דהימניה, אבל לקטלא לא הימניה. וכתב הריטב"א ז"ל, כתבו בתוספות בשם רבינו יצחק בר שמואל ז"ל דלהשלים עשרה בבית הכנסת האב והאם נאמנין, דומיא דערכין ונדרים והקדשות. אבל לא לחליצה דומיא דמכות ועונשים דדבר שבערוה הוא. ואע"ג דשרינן [יבמות ל"ט ע"ב] על פי קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת, התם כיון דמילתא דעבידא לאיגלויי דייקי ואמרי, אבל הכא זמנין דלא דייקי, ואין נאמנין אלא כשיש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן או אם הוחזקו על פי השכנים שהגיעו לכלל שנים אז יועילו שערות כל דהו, ולא חיישינן לשומא, ולא בעינן עידי לידה. עכ"ל.
<h2>דף סד.</h2>
מתניתין. וגרשתיה. קבלתי את גיטה. והרי היא קטנה. עכשו כשאמר לה כן. נאמן. לפסלה מן הכהונה. והרי היא גדולה. בוגרת, משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר. אינו נאמן. ומותרת לכהן. נשבית ופדיתיה. והרי היא פסולה לכהונה ולתרומה משום ספק זונה. אינו נאמן. בגמרא מפרש טעמא. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו וכן הרנב"ר ז"ל דכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן, דוקא בתוך כדי דבור, אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר אחר זמן גרשתיה, דלא הימניה רחמנא בגרושין. יש לי בנים. ואין אשתי זקוקה ליבם. יש לי אחים. וזקוקה ליבם, והיא היתה עד הנה בחזקת שאינה זקוקה ליבם. גמרא. לאיש אסרה. על הכל, שאין אנו יודעין למי, וכי אמר לזה התירה לזה. לנשואין הימניה רחמנא. אם נערה היא או קטנה. אבל בבוגרת לא אשתעי קרא, דנערה כתיב. הילכך לא מהימן כלל משגדלה. בשבויה לא הימניה. וליכא למימר ליהימניה משום מגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה, דהא אמרו בירושלמי [פ"ג ה"ח] אמר הבעלתיה לאחד מן הפסולין לה אינו נאמן, דבהקדשתיה הוא דנאמן.
בשעת קדושין אמר יש לי בנים. שלא תדאג מן היבום ותתרצה לו. ומיהו כשקדשה לא אמר על מנת. ובשעת מיתה וכו' נאמן להתיר. כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין, ואינו נאמן במה שאמר בשעת מיתה. אע"ג דאפשר לומר דמאי דאמר בשעת קדושין לא אמר אלא כדי שתתרצה בקדושיו, אבל בשעת מיתה דלא איכפת ליה במידי, ודאי קושטא קאמר, מ"מ אינו נאמן לחזור מדבורו הראשון ולאסור. אף נאמן לאסור. כי היכי דמודינא לך שהיה נאמן להתיר אי לא חזר בו, כך נאמן לאסור כשחזר בו. מתניתין דלא מוחזק לן וכו'. כלומר מתניתין מיירי דקיימא הך אתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבום. רישא דמתניתין דאמר יש לי בנים, אפילו הוה מוחזק לן דאית ליה אחי נאמן, שהרי אינו עוקר חזקתו, אלא שבא להתירה מצד זה. והכי אמרינן בהדיא פרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב] גבי האומר זה בני נאמן, דאפילו היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן. והא דמוקמינן לה בדלא מוחזק לן באחי, היינו משום סיפא דתנן יש לי אחים אינו נאמן לאסור, משום דהשתא כשאמר יש לי בנים מוקים לה אחזקה קמייתא שלא היתה זקוקה, וכן כשאומר אין לי אחים. ולכך נאמן. ואם בתר הכי אתי איניש ואמר אחוה דמיתנא אנא לאו כל כמיניה דמפיק לה מחזקתה. וה"ה כשאמר איהו בשעת מיתתו יש לי אחים שאינו נאמן. ברייתא וכו'. כלומר דקאמר ר' נתן נאמן לאסור. דמוחזק לן. האי גברא באחי. ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו קודם קדושין. וכי אמר בשעת קדושין יש לי בנים ואין לי אחים, אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה, הוה מהימנינן ליה דאמרינן מה לי לשקר, כלומר למאי קא מהני ליה האי דבורא, אי למפטרה מיבם הוא דקא אתי, מצי אמר מפטרנא לה בגיטא מחיים סמוך למיתתי. וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי דר' סבר מה לי לשקר, דשעת קדושין כאילו באו עדים בדבר דמי, ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן ליה מעיקרא באחי בלא בני, וקיימא לה הך אתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם, וכי אתא בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה. ור' נתן סבר וכו'. ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ועקרה לחזקה קמייתא דהוה קאי בה קודם קדושין לאוקומה להך בחזקת זקוקה ליבם למפסל דבוריה דשעת מיתה. ומיהו אי לא הוה הדר ביה הות שריא לעלמא, דנהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי, אורועי מיהא אתרעאי. וכל כמה דלא אתכחש דבוריה קמא מהימן, דאין אדם חוטא ולא לו, ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה. עכ"ל רש"י ז"ל.
כתב הרנב"ר ז"ל, לענין הלכה משמע דקיימא לן כו' דאינו נאמן לאסור, דהאי מה לי לשקר כעדים דמי, דקיימא לן [עירובין מ"ו ע"ב] הלכה כר' מחבירו. ואע"ג דבפ"ק דב"ב [ה' ע"ב] וביבמות פרק האשה שלום [קי"ד ע"ב] איבעיא לן אי אמרינן מגו אפילו במקום חזקה או לא, אין כל החזקות שוות ולא כל מגו שוה. החזקה דהכא ריע חזקה, חדא דאין אדם חוטא ולא לו, ותו דהוי ספק דעביד לאגלויי, ותו דכל אתתא בחזקת היתר לשוק קיימא במיתת בעלה עד שתאסר בזיקת יבם לפנינו. והמגו דהכא חשוב, דבידו הוא לכתוב לה מעכשו ולשעה אחת סמוך למיתתו, או שיבטיח אותה למפטרה בגיטא, ומגו כי האי כעדים דמי. אבל מגו דעלמא אינו אלא שהיה יכול לטעון טענה אחרת. וקשה דבפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"ב] משמע דלא אמרינן הואיל ובידו, דמסקינן התם דבעל שאמר גרשתי את אשתי חיישינן לה אפילו מכאן ולהבא, ולא מהימנינן ליה מתוך שבידו לגרשה. ותירץ הריטב"א ז"ל, דבגרושין כיון דמאן דמגרש קלא אית ליה והאי דאמר גרשתי לית ליה קלא איתרע ליה הואיל. אבל הכא אע"ג דלא מוחזק לן בבני כי קאמר יש לי בנים לא איתרע הואיל, דאפשר דאית ליה בני ולא ידעינן במילתא.
ועדיין יש לדקדק, דאי קיימא לן כר' נקיטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן לומר אין לי אחים, כדאוקימנא ברייתא דמוחזק לן וכו'. ואילו בפרק יש נוחלין [שם קל"ה ע"א] אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר דלית ליה אחי, א"ל אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי, ומסקנא א"ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה. אלמא כל היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי לא מהימן למימר דלית ליה. ותירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות, דההיא דיש נוחלין מיירי באומר שלא היו לו אחים מעולם, ולהכי אמרינן והא איכא עדים וכו'. ומשום מגו לא מהימן לאכחושי קלא וחזקה. אבל הכא אפשר שהיו לו ומתו, ולא מרע לחזקה דאחים. והרנב"ר ז"ל תירץ, דשאני התם דאפשר למיקם עלה דמילתא אפומא דסהדי, נטרינן להו ולא מקילינן באיסור אשת איש. אבל בחזקה בעלמא דלא ידעינן עדים שיהיה אפשר להתברר על פיהם נאמן משום מה לי לשקר. והריא"ף ז"ל השמיט כל זה, וכתב הרמב"ן ז"ל שסמך על מה שהביא משנתנו דאמר יש לי בנים נאמן, וה"ה לאומר אין לי אחים דלא מרע לחזקה דאחים כדאמרן. אבל הרמב"ם ז"ל נראה שסמך לו על אותה סוגיא דיש נוחלין כפשטה, ולפיכך כתב פ"ג דהלכות יבום וחליצה [ה"ב], דאינו נאמן. והריטב"א ז"ל כתב שזה גם היה דעת רבינו אלפסי ז"ל.
<h2>דף סד:</h2>
מתניתין. משתי נשים. שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה. גדולות. כת ראשונה. קטנות. כת שניה. ואמר קדשתי. אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי לך את בתי הגדולה. ר' יוסי אומר וכו'. מפרשינן בגמרא דבהא קא מפלגי, דר' מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספקא, ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספקא למימר מילתא דליתי ביה לידי שאלה לחכמים,וכי אמר גדולה גדולה שבכולן ממש קאמר. ופרכינן למימרא דר' מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספקא ור' יוסי סבר לא מחית, והא איפכא שמעינן להו עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא, עד פני הפסח ר' מאיר אומר עד שיגיע ר' יוסי אומר עד שיצא. פירוש האומר קונם דבר פלוני עלי עד הפסח או עד שיהא או עד פני, פליגי ר' מאיר עם ר' יוסי בעד פני ואמר דמשהגיע אין כאן פני פסח, ואע"פ שכל יום ויום של פסח הוא פני לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספקא שיהא צריך לשאול איזה הוא, וכי אמר פני, קמא דכולהו קאמר. ור' יוסי אמר עד שיצא, דכל חד הוי פני לחבירו ולא ידעינן הי מינייהו, ואפילו אחרון שבכולם תחלתו הוי פני לסופו. אלמא דר' יוסי סבר מחית. ומפרקינן אמר רב מוחלפת השיטה, דההיא דנדרים. וכדתניא ר' מאיר אומר עד שיצא ר' יוסי אומר עד שיגיע. וסוגיין נמי דנדרים בפרק קונם [ס"א ע"ב] הכי סלקא דמוחלפת השיטה. וכיון שכן, וקיימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, האומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע כר' יוסי דאמר הכי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות נדרים [ה"ז]. מיהו הכא בסוף סוגיין אמרינן דלעולם ר' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה בספקא. ובהא דעד פני הפסח לאו בהכי פליגי, אלא בלישנא דעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמיה פיסחא ומר סבר עד דמפני פיסחא, ולפיכך אמר עד שיצא. ולפי זה לא צריכינן להפוכי ההיא דנדרים דעד פני דבמתניתין (אתיא). ומיהו מפכינן מתניתא. והכי עדיף טפי לאפוכי מתניתא מקמי מתניתין. הילכך נקיטינן דאסור עד שיצא. דר' יוסי הכי קאמר. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו. הריטב"א והרנב"ר ז"ל.
<h2>דף סה.</h2>
מתניתין. הוא אסור בקרובותיה. דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו. ומותר בקרובות קטנה. שאין אמה נאמנת עליה. ואף היא אינה צריכה גט, דאי בעיא גט הויא לה גרושתו ונאסרין בקרובותיהן. קטנה. הבת. גדולה. האם. ובגמרא עביד צריכותא בהני בבי, ולא קדשתי אלא בתי צריכה דסד"א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן ליהמנה לדידה ותתסר ברתא בדבורא דידה קמ"ל. גמרא. מבקשין וכו'. אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דמבקשים כדי להתירה להנשא. ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאיתסר בקריבתה. והכי איתא בגמרא. ומכאן נראה דכל שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו. ומשום הכי אין כופין. הא לאו הכי ודאי כופין, דמאי איכפת ליה. והא כגון זה כופין על מדת סדום, הרנב"ר ז"ל. אם נתן גט מעצמו, בלא בקשה, כופין אותו ליתן כתובה, דגלי דעתיה דקדשה. וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא, ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן, אין כופין אותו ליתן כתובה. אבל אם לא פירש נראין הדברים שאע"פ שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה, דסתם אמרו, ע"כ. וכתבו המפרשים ז"ל דמהכא משמע דארוסה יש לה כתובה אפילו בדלא כתב לה, דהכא ודאי בדלא נקיטא איירי, דאי נקיטא כתובה בידה היאך יכול לומר לא קדשתיך, ואפילו באתרא דכתבי והדר מקדשי לא היתה כתובה באה ליד האשה קודם קדושין. וליכא למימר דהכא מיירי כגון דאמר קדשתני והכנסתני לחופה, דא"כ בשנתן גט אמאי כופין ליתן כתובה, דילמא על הקדושין הודה ולא על הנשואין. והא דבעלמא מיבעיא לן מן האירוסין בדלא כתב לה, אי אית לה כתובה או לא, ולא פשיט מהכא. משום דבעי למפשט ממשנה או מברייתא.
ואפילו שניהם מודים. לדברי העד. ומפרשינן טעמא בגמרא משום דילפינן דבר דבר מממון, דכתיב התם על פי שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא כי מצא בה ערות דבר. ופרכינן אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן נימא דהודאת בעל דין כמאה עדים. ופרקינן התם לא קא מחייב לאחריני, כלומר אינו חב לאחרים בהודאתו זאת, שאין נפסד אלא הוא, אבל הכא קא מחייב לאחריני, שהוא אסור בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו. בפני פלוני ופלוני וכו'. מדאמרינן הכא אלא לאו בעד אחד ולא פרקינן הכא במאי עסקינן בעד אחד שמעיד שנתקדשה בפני שנים, דקדק הריטב"א ז"ל דעד אחד שמעיד שנתקדשה בפני שנים אין חוששין לו, דגזירת הכתוב הוא דבאיסור ערוה אינו פחות משנים על ידי עדות. אבל אינהו גופייהו מהימני לשוויי נפשייהו חתיכה דאיסורא, דהא לאו עדות הוא. אמר המחבר, ומיהו בקדושי שטר שהוא כתב ידו, אע"פ שאין עליו עדים מהני, דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי, דהא לשוויי שטרא לא בעינן עדים לדידן, דקיימא לן [גיטין פ"ו ע"ב] כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי. וכל המפרשים האחרונים ז"ל הביאו ראיה בשם הרמב"ן ז"ל מגירושין, דאמרינן ביבמות פרק ארבעה אחין [ל"א ע"א], ספק גירושין, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים וכו', ואמר רבא כל שיש בגירושין יש בקדושין וכו', הילכך כתב בכתב ידו ספק קדושין נמי הוא, וחולצת ולא מתיבמת, ע"כ.
<h2>דף סה:</h2>
צריכה שני גיטין וכו'. כלומר קודם שתגבה כתובתה מן החבילה צריך שיתנו לה שניהם מעצמם גט. והגט מביאה לידי גבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך, שתאמר לדברי חבילה זו כולה שלי, ולדבריכם הרי יש לי בה לכל הפחות בהודאתכם שיעור כתובה אחת. וגובה אותה ממה נפשך. והשאר (שוה) [ידה] עמהם שוה כדין ממון המוטל בספק, או לחלוק כדין שנים אוחזין [ב"מ ב' ע"א], או להיות מונח עד שיבא אליהו, או לדון בדין כל דאלם גבר. ור' מאיר היא וכו'. מהא שמעינן דלרבנן אפילו מחיים לא משתעבדי מטלטלי לכתובה. ומיהו אם תפסה מחיים אין מוציאין מידה, כדאיתא בהדיא פרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב]. והלכתא כרבנן. ובעל חוב מחיים מיניה דלוה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. אבל לאחר מיתה לא גבי ממטלטלי דיתמי וכל שכן דלא גבי מנכסים משועבדים. והני מילי בסתם, אבל אם שעבד לו נכסיו מקרקעי ומטלטלי בלא אגב גובה מן היורשין מן המטלטלין. ואם באגב גובה אפילו מנכסים משועבדים, הריטב"א ז"ל.
וכתב הרא"ש ז"ל, דבהא דחבילה מיניה פליגי ר' מאיר ורבנן. אבל מטלטלי דיתמי כולי עלמא מודו דלא משתעבדי. וכתב הרב ז"ל, אי אלימי מטלטלי דמתנה ממטלטלי דיתמי או לא, דמפרק נושאין על האנוסה [יבמות צ"ט ע"א] גבי יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה משמע דגביא ממטלטלי מתנה, וממטלטלי דיתמי אמרינן הכא דלא גביא. ומפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ג ע"א) [משמע איפכא] גבי ירושה דאורייתא אלמנתו נזונית מתנה דרבנן לא כל שכן. דמשמע דמתנה דאורייתא לא מתזנא. ועוד דקדק דאלימא כח מתנה מהא דפ"ק דמציעא [י"ב ע"ב], שטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו בשחייב מודה, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר משום דלא גבי ממשעבדי. ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר. אלא ודאי לא גבי. ומן היורשין גבי, דהא פסקינן בסוף גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין. ויש נפקותא גדולה בדבר זה בזמן הזה שתקנו גאונים [דכתובה] ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי, כמו שכתוב בכתב רב שרירא גאון, שכתבו ושחתמו בעזקתא דריש גלותא ובעזקתא דרישי ישיבה, כל שכן דגבו ממטלטלי דמתנה, אפילו במתנה דאורייתא. או איפכא, דנהי דתקנו גאונים שתגבה ממטלטלין דירושה ממטלטלי דמתנה לא גביא. ולענין פסק הלכה הכי הלכתא, דעדיפא כח מתנה מכח יורשים. וההיא דפרק נושאין על האנוסה, איכא לאוקומה במתנת שכיב מרע דרבנן, וכההוא ק"ו דיש נוחלין. הילכך אע"ג שתקנו הגאונים ז"ל דכתובה ומזונות גבו ממטלטלי דיתמי, ממטלטלי דמתנת בריא לא גבו, עכ"ל.
דאי בעו למיהדר. ולומר לא היה כן. לא מצו הדרי. שאלו יעידו. לא מתקיימא כו'. שאפילו הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי, שאין חלוקתנו כלום. לא איברו סהדי וכו'. אלא לכופרים בדברים לומר לא כן היה. מכאן דקדק רבינו תם ז"ל [ס' הישר סי' תשל"ט], דהא דאמרינן [ב"ב מ' ע"א] קנין בפני שנים לאו דוקא, דאפילו בינו לבין עצמו מהני. אלא דנקט בפני שנים משום סיפא דאין צריך לומר כתובו. וכן מההוא דפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב] דהיה עומד בגורן נקנה ליה אגב סודר וכו', דדחיק לאוקומה בגברא ערטילאי, ואי אין קנין מועיל אלא בפני שנים הוה עדיף לשנויי דליכא התם בגורן עדים. והריב"ן גם כן הביא ראיה מפ"ק דסנהדרין [ו' ע"א], דפסקינן הלכתא פשרה צריכה קנין, ואפילו הכי אמרינן ופשרה ביחיד והרא"ש ז"ל כתב, דנהי דלאו ראיות גמורות הן, דכל חדא אפשר למדחי, מ"מ הדין אמת, דאף ראיה אין צריך, דמה לי קנין סודר ומה לי משיכה וחזקה. דמילתא דפשיטא הוא דאם הודה ראובן בפנינו ואמר נתתי מטלטלין הללו לשמעון ומשכם או קרקע זה והחזיק בו דוהדאת בעל דין כמאה עדים דמו. וכן לענין קנין חליפין נמי.
אכלת חלב. בשוגג, ואתה חייב קרבן. נאמן. העד וכשר הקרבן, ואין כאן משום או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש.
<h2>דף סו.</h2>
זנתה בעד אחד. כלומר אמר לו עד אחד אשתך זנתה. היא היא. דאכלת חלב. ודקדקו המפרשים, מאי שנא הכא דאמרינן דעד אחד נאמן אפילו בדבר שאינו בידו של מעיד כאכילת חלב, ובגיטין פרק הניזקין [נ"ד ע"ב] גבי היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אמר אביי כל שבידו נאמן. דמשמע הא לאו בידו לא. ובתוספות תירצו בשם רבינו תם ז"ל, דהכא היינו טעמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא, והתם מיירי באומר איני יודע. ומשום הכי לא מהימן אלא במידי דבידו. ולפיכך מי שאמר לחבירו נתנסך יינך ושתק, היין אסור משום דשתיקה כהודאה, אבל אם אמר איני יודע אין העד נאמן עליו. ואמרו עוד בתוספות שאם אנו יודעין בו ששתק מחמת שאינו יודע אם אמת הוא אם לאו גם העד עצמו אומר שלא היה יודע הבעל הבית, אין סברא לומר שתחשב שתיקתו כהודאה, דשתיקתו כאין יודע דעלמא הוא. והני דאמרן כגון אכלת חלב ואשתו זנתה מיירי באומר העד שגם הבעל הבית יודע כן. והרבה דברים איכא בגמרא (דמסהדי) [דמסייעי] להאי פירושא. והרא"ש ז"ל הלך בדרך זו. ולפי זה דטעמיה דאביי דאמר הכא נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא, רבא נמי הכי סבירא ליה, דכיון דלא פליג אלא באשתו זנתה בעד אחד משום דהוי דבר שבערוה, משמע דבשאר איסורין כאביי סבירא ליה כדיניה וכטעמיה, דהיינו משום דשתיקה כהודאה דמיא. הא אילו אמר איני יודע אינו נאמן. והרמב"ן ז"ל הקשה לזה הפירוש, דאי משום שתיקה כהודאה הוא, לא שייך למימר נאמן כדאמרינן פרק האשה רבה [יבמות פ"ז ע"ב] גבי עד אחד נאמן באיסורין וכו', ממאי משום דמהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ועוד אמאי פליג באשתו זינתה כיון דשתיקתו כהודאה, הא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דפשטא דמילתא מוכח דההוא סמיא לא הוה ידע בה מידי, דהא אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו באידך. אלא ודאי כל שאינו מכחישו אפילו אמר איני יודע מהימן. וכי תימא אם כן היכי אמר אביי התם בהנזקין דדוקא משום דבידו. (ו)הא (ד)אמרינן הכא דעד אחד מהימן אע"ג דלאו בידו ואפילו אמר ליה אידך איני יודע, י"ל דפועל שאני דכיון דשמירת טהרות עליו, חזקה ששמרן יפה. ומאי דקאמר השתא לצעורי קא מיכוין. ומשום הכי לא מהימן אלא משום טעמא דבידו, כלומר מפני שבידו לטמאם. ומקצת האחרונים ז"ל הלכו בדרך זו. והרנב"ר ז"ל כתב שנראין לו דברי רבינו תם ז"ל עיקר. שכך מטין דברי רש"י ז"ל וסוגיין דפרק האשה רבה נמי מוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה. ומאי דמקשו עליה מלישנא דנאמן לא קשיא, דעד אחד דנאמן כי לא מכחשי ליה מקרא דאו הודע אליו ילפינן ליה התם, ואם מפני הודאתו הוא מתחייב קרא למה לי, והא ודאי אם הוא יודע בעצמו שאכל חלב פשיטא דמיחייב, ואם בעצמו יודע שלא שתק מפני הודאה היאך הוא מתחייב, אדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה. אלא גזירת הכתוב הוא באיסורין שתהא שתיקתו של בעל דבר לגבי עד אחד כהודאה. הילכך אפילו יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאה חייב מפני נאמנותו של עד. ומשום הכי אתי שפיר לישנא דנאמן. והשתא אתי שפיר ההיא דמקשו על דבר שבערוה, דהא לא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון דלאו הודאה גמורה חשבינן לה. אלא גזירת הכתוב באיסורין, אבל בממון ודאי אין אומרין כן. ומשום הכי אמר רבא דבדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ליתיה בפחות משנים. ואתי שפיר נמי פשטא דסמיא, דכיון דשתק בשעה שהעיד העד הויא שתיקתו כהודאה, דהתורה האמינתו מיד אע"פ שהוא לא ידע בדבר כלום, בשאמר העד דאיהו ידע. כך (אני) [נראה בעיני] בדברים הללו. עד כאן קיצור מלשונו ז"ל.
אי מהימן לך כבי תרי וכו'. בבא לצאת ידי שמים קאמר שהוא חייב להוציאה. ונותן לה כתובה, שאינה מפסדת כתובתה אא"כ זנתה בפני עדים. אמר המחבר, וקנוי וסתירה בעד אחד נמי אם קנא האיש את אשתו על פי שנים, שאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ונסתרה אפילו בעד אחד נאסרה עליו, לפי שיש רגלים לדבר כיון שכבר קנא לה ממנו ואחר כך נסתרה עמו, הרנב"ר ז"ל. והכי גרסינן בכתובות פ"ק [ט' ע"א], אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד ע"כ. או בעידי דבר מכוער שאמרו בפרק כיצד [יבמות כ"ד ע"א]. אי נמי בעוברת על דת משה ויהודית. דבהני מפסדא כתובתה בהתראה כשרצה לגרשה. אבל אין ב"ד מוציאין ממנו לעולם בעל כרחו אלא בעידי זנות ממש, ואפילו אין לה בנים, וכדאמרינן ביבמות [כ"ד ע"ב] גבי הנטען וב"ד בעדים הוא דמפקי. הריטב"א ז"ל. ומוכח בשמעתין דבמעיד על האשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפסלה לכהונה כדבר שבערוה הוא, דאמרינן ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים. ועלה דהא דאמרינן בגמרא ובעל מום דעבודתו פסולה מנא לן אמר רב דאמר קרא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והרי שלום כתיב, אמר רב נחמן בר יצחק וי"ו דשלום קטיעא היא, כתב הריטב"א ז"ל, נראה פירושו שכרותה בינתים, דאי לא, הוה ליה למימר זעירתא היא. ונפקא מינה לספר תורה. ויש להגיה כל הספרים שלנו שכתוב כדרכו, עכ"ל.
[לשון הרי"ף] תנן התם בנדרים. פרק בתרא [צ' ע"ב], טמאה אני לך. נבעלתי באונס. ומוקמינן לה התם בגמרא באשת כהן, דאי באשת ישראל, אי ברצון מי אית לה כתובה, ואי באונס אמאי יוצאה. אלא לאו באשת כהן, דנהי דאסירא ליה אית לה כתובה, דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנספחה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו, דהא אונס בישראל משרא שרי, הילכך מזלו גרם, ומשום הכי יש לה כתובה. השמים ביני לבינך. מוכח התם בגמרא [צ"א ע"א] דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד. ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה, הא לאו הכי אין בדבריה כלום דאמרינן לה זילי לא מיפקדת כדאמרינן בפרק אע"פ [כתובות ס"ד ע"א]. ואע"ג דאמרינן בהגדה [תוספתא סוטה פ"ה ה"ז] שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך, דאלמא פירושו שהוא מרוחק ממנה לגמרי, כגון שרה שהיתה טוענת לאברהם שריחקה מחמת הגר, ובירושלמי [נדרים פי"א הי"ב] נמי הכי משמע דאמרינן התם כמה דרחיקין שמיא מן ארעא כך ההיא אתתא רחיקא מבעלה, אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל, אבל הכא מוכח בגמרא שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה ליה האלקים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא לך שדבר זה אינו יודע בו אלא השם. נטולה אני מן היהודים. שאסרה על עצמה תשמיש כל היהודים, וכיון שכן מוכחא מילתא דתשמיש קשה לה, וכאנוסה דמיא, ומשום הכי כופין אותו להוציא וליתן כתובה. ואמרינן התם במשנה זו חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה. דשמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא. הילכך אמרו שהאומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה שנאנסה. ובלאו הכי לא מתסרא אבעלה, ולא מהימנא לומר טמאה אני לך, שלא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו. אלא דמשום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימונה, דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה למימר הכי, ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא, והשמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה מפורש בירושלמי [שם] יעשה סעודה ויפייס, עצה טובה קמ"ל. נטולה וכו'. יפר חלקו וכו'. ההיא איתתא. אשת כהן היתה, דאי אשת ישראל כיון שאפילו לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה, ואונס בישראל משרא שרי, ולמה ליה לרב נחמן למימר עיניה נתנה באחר. אלא ודאי כדאמרן. הא מילתא. תשמיש. אהלויי. גוים מוכרי אהל. נפטויי. מוכרי נפט. מהרזק. שהיה נחבא עם אותה אשה, וכדאמרינן בפרק החובל [ב"ק פ"ה ע"ב] דהרזקי באנדרונא. פרטיה נואף להוצא. פרץ מחיצה שבהוצא ודפנא. אירכוסי הוה מירכס. היה מחבא עצמו. בבאלי בבא. במסך שלפני הדלת. והאי דאיצטריכינן להני טעמי, לאו למימרא דבלאו הכי איתתא אסירא. דליתה, שאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקנוי וסתירה או בעידי דבר ברור. [אלא] דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי לכל כיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים. ואחרים אומרים דבדבר מכוער כי האי אי לאו הני טעמי הוה מפקינן לה מבעלה. ויתבאר ביבמות בפרק כיצד [כ"ד ע"ב] בס"ד. הרנב"ר ז"ל. [כאן חסרו מן הכתב יד שני דפים מסוף פ"ג ורפ"ד].
<h2>דף עו:</h2>
ממשכנין על הצדקה וכו'. משום דכתיב ועשית, אזהרה לב"ד שיעשוך, כדאיתא בר"ה [ו' ע"א]. ואמרו בירושלמי מכאן למשכון. ואע"ג דקיימא לן [חולין ק"י ע"א] כל מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה, ובצדקה כתיב מתן שכרה בצדה בכמה דוכתי. שאני הכא דגלי קרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. וטעמא דמילתא משום דהכא באמירתו נתחייב לגבוה או לעניים, וכשם שכופין אותו לפרוע חובו כופין אותו לפרוע מה שנתחייב להקדש, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, הריטב"א ז"ל. שום תשים. מרבויא דקרא יליף. כל משימות. אפילו שררה קטנה.
<h2>דף עז.</h2>
מתניתין. בת חלל זכר. דוקא נקט, כדקתני ואזיל דבת חללה שנשאת לישראל כשרה לכהונה. לעולם. בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון. אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה. ישראל שנשא וכו'. בגמרא מפרש טעמא. ודוקא ישראל, אבל כהן שנשא חללה בתו חללה, דכל ולד שנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל. חלל שנשא וכו'. בגמרא פריך הא תנא ליה רישא. ומפרק איידי דתנא רישא שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא וכו'. בת גר וכו'. אפילו מישראלית כבת חלל זכר ופסולה לכהונה. אבל בת גיורת מישראל כשרה. וטעמא דכולהו תנאי דפליגי בגיורת מפרש בגמרא. גמרא. פסולה לו. ואפילו הוא ישראל, אם ביאתו בעבירה שאינה של ממזרות הוי הולד חלל. והרי מחזיר גרושתו וכו'. משנשאת לאחר. דפסולה לו, דכתיב לא יוכל בעלה הראשון. ובניה כשרים. בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא. היא תועבה. כלומר בעונשי עבירה. והרי אלמנה וכו'. שמתחללת בביאתו, וכן זונה מביאת פסולין, שבא עליה כהן הדיוט, נקראת חללה ללקות עליה כהן משום חללה. דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו. שעקרה מדברי תורה. ממשמעות המקרא שכתוב חללה לא יקחו. ואין צריך לפרש מדברי סופרים. דמקרא נפקא בהדיא כל שנולדה מאיסור כהונה, כדכתיב לא יחלל זרעו. אבל חללה הנעשית על ידי ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות. דדייקינן מלישנא דלא יחלל, משמע שהיה כשר ונתחלל ומהכא משמע שהאשה עצמה מתחללת בביאתו.
מתניתין. [ראב"י אומר ישראל שנשא גיורת וכו'.] טעמיה דר' אליעזר בן יעקב מדכתיב כי אם בתולה מזרע בית ישראל, כל היכא דאיכא מזרע בית ישראל כשרה. וטעמיה דר' יוסי מזרע בית ישראל, משמע כל שנזרע בישראל, כגון בת גר וגיורת שהורתה ולידתה בקדושה. הכי סמיך להו בגמרא. גמרא. סלסול. מעלה. נשא. בת גר שנשא גיורת.
<h2>דף עז:</h2>
זונה משוי לה. דהא נבעלה בעילה פסולה, ואסורה לכהן משום זונה. חללה משוי לה. כלומר הא הוא דקא מיבעיא לי, אם כהן לוקה עליה משום חללה או לא. לכהן גדול מיבעיא. מהדיוטותו נאסרה עליו. כשם שחלוקה גרושה וכו'. שייחד לה לעצמה לאו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו, בכהן הדיוט. ללמדך שאם זונה גרושה וחללה היא לוקה עליה אף משום גרושה. כך חלוקה בכהן גדול. אע"פ שנאמרו לו בלאו אחד. פשיטא וכו'. בתמיה וכי מפני שנעשה כ"ג נתמעטה קדושתו. והלא מהדיוטותו נחלקה עליו בשני לאוין. כך אלמנה חלוקה מגרושה. שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת. והאי דכתבה קרא הכא לאפלוגי אלמנה לחודה איצטריך. ולא יצטריך לאפלוגי (אלמנה) [חללה] מזונה, משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קי"ל דגלי בגרושה והוא הדין בחללה. אבל אלמנה דאיתוספה בכהן גדול ולא מצינו בה שנחלקה איצטריך למילף. חללה למה נאמרה. הרי אסורה להדיוט. לומר לך אין חללה וכו'. מקרא יתירא דרשינן דהאי דהדר כתבה להכי כתבה, לומר שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה, שאין איסורן נוהג אלא בכהנים. ולא כתבה אחר זונה, משום שמצינו שם איסור זנות פוסל בישראל בזנתה תחתיו, לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה, ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל. ונאמר להלן. בכהן הדיוט. מה כאן. בכהן גדול. זרעו חולין. דכתיב לא יחלל. הילכך כהן וכו'. הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה. כהן הדיוט או כהן גדול הבא על אחותו, פנויה. זונה משוי לה, ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה, שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה. חללה לא משוי לה. ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה. חזר ובא עליה. או הוא או כהן אחר. עשאה חללה. שהרי אסורה לו משום זונה, שאינו נוהג אלא בכהונה.
<h2>דף עח:</h2>
מתניתין. ממזר. שנולד לו מחייבי כריתות. אינו נאמן. דקרוב הוא אצלו ואין כשר להעיד עליו. ואפילו שניהם. האשה ובעלה אומרים שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר. ואע"ג דאיהי קים לה, ואע"ג דעובר לית ליה חזקה דכשרות, אפילו הכי לא מהימני. ר' יהודה אומר וכו'. ארישא נמי פליג.
גמרא. יכיר. גבי בכור כתיב, יכירנו לאחרים, שאם אין ב"ד מכירין בו נאמן אביו עליו לומר זה בכור ליטול פי שנים. ומוכח בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"ב] דלר' יהודה דקיימא לן כותיה, אפילו היו מוחזקין באחד שהוא בכור, האב נאמן לומר לא כי אלא זה. כך נאמן לומר. פירש ה"ר אליהו מפריש ז"ל דנפקא לן מדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר. ופרישנא לעיל דהיינו שנואה בנישואי' כגון אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ואמר רחמנא יכיר, יכיר אותו לומר שהוא בכורו אלא שהוא בן שנואה זו. וכן אמרו בירושלמי [פ"ד ה"ז] בן שנואה יכיר בן אהובה יכיר.
[לשון הרי"ף מיבמות מ"ז ע"א] נתגיירתי ביני לבין עצמי, כלומר ואנן קיימא לן דגר צריך שלשה, דמשפט כתיב ביה. נאמן אתה לפסול את עצמך, כלומר שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני שלשה, שהרי הודית ושוית אנפשך חתיכה דאיסורא. ואין אתה נאמן לפסול את בנך. ואקשינן מהא דר' יהודה דאמר נאמן על בנו. אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי. אבל ישראל מהימן. והני מילי אבנו. כלומר שאין בנים לבנו היום. אבל אבן בנו. כלומר שיש בנים לבנו היום, אפילו אבנו לא מהימן, שאם נאמינהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן.
והכא בגמרא דייקינן בשלמא לר' יהודה היינו דכתיב יכיר, אלא לרבנן יכיר למה לי. ומפרקינן בצריך הכירא, כלומר דקרא לבכור הוא דאתא, וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו. ומתמהינן, למאי הלכתא, לתת לו פי שנים, אילו בעי למיתב ליה במתנה לא מצי יהיב ליה, לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכן, כלומר ודעתו ללכת עכשו למדינת הים, ואם יפלו הנכסים איך יתנם. לפיכך מעיד עליו עכשו, כדי שיטול בהם חלק בכורה. ואי לאו דאשמעינן קרא לא מצי זכי בהו כיון דלא מצי יהיב להו השתא. ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי, בנכסים שנפלו כשהוא גוסס, כלומר ואותה שעה כשבאים הנכסים לאו בר מתנה הוא. ורבי מאיר לא אמר אדם מקנה אלא מנכסים שיבאו בשעה שיכול ליתנם. והשתא אהני ליה קרא להכי דשקיל פי שנים מינייהו. ומאי דאמרינן הכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, לאו למימרא שאם יכול לדבר ודעתו מיושב עליו שלא תהיה מתנתו מתנה. דהא בהדיא תנן במסכת שמחות [פ"א] ובריש אהלות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל וזוקק ליבום ופוטר מן היבום. ואפילו בדבר שצריך מעשה אמירה והקנאה, כדאמרינן בערכין [ה' ע"ב] גוסס נודר ומעריך. ועוד אין לך גוסס בעולם ממי ששחטו בו שנים או רוב שנים או צלוב או מגויד, שגיטו גט בשדעתו מיושבת עליו, כדאיתא התם פרק מי שאחזו. והוא הדין להאי. וכיון דגיטו גט ודאי מתנתו מתנה. אלא הכא משום שאינו יכול לדבר ונטרפה דעתו ונשתתק, שכך סתמן של גוססין. וכן פירש רבינו יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל. והסכימו עמו האחרונים ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה, דמהא דמקנה ליה נכסים שנפלו לו [וכו'] לר"מ, שמעינן לרבנן בנכסים שבאו לעולם, שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. דהא הכא קני כל נכסים דנפלו לו קודם גסיסה, ואע"ג דלא ידע מאי נפל ליה ומאי קני ליה, ולא איצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שלא כדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק י"א מהלכות מכירה [הט"ז], שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד, שזה כמו מתנה, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. ועוד הביא ראיות אחרות. עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
מתניתין. אם שלו קדמו וכו'. דבטליה שליחותיה דשליח. אין ידוע. איזה מהם קדם. שניהם נותנים גט. אם באת להנשא לאחר. וכן האשה וכו'. בגמרא מצרכינן לה.
<h2>דף עט.</h2>
גמרא. וקדשה היא עצמה. בו ביום. והרי היא בוגרת. שיש בה סימני בגרות השנויים בברייתא (ו)בפרק יוצא דופן [נדה מ"ז ע"א]. ולא ידעינן אם כשקדשה אביה ביום זה עצמו היתה עדיין נערה שהיא ברשותו, או אם כבר בגרה ויצתה מרשותו. הרי [היא] בוגרת לפנינו. וקדושיה קדושין ואין חוששין לקדושי האב כלל. חוששין וכו'. מן הספק שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קדושיו. בתוך ששה. חדשים שבין נערות לבגרות, דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. וכגון דידעינן אימתי התחיל זמן נערות. וסימניה ניכרין בדדיה, כדתנן במסכת נדה [מז.] פגם בוחל וצמל. ופעמים שהיא ממהרת לבגור. בהא נימא רב. הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שתכיר סימני בגרותה. ואין לנו לתלות אלא משעה שראינוה בוגרת ולא למפרע. אלא לאחר ששה וכו'. הא ודאי משמלאו ששה חדשים חזקה דבגרה, דכולי עלמא אית להו דרב, ואין חוששין לקדושי האב כלל. בההוא יומא דמשלם וכו'. אביה בבקר והיא בערב. והיום הזה היא בחזקת שתביא, אלא דלא קיימא בחזקת נערה ודאי ולא בחזקת בוגרת ודאי, ושקול הוא בשניהם.
<h2>דף עט:</h2>
מתניתין. לא על האשה. שהיא מיוחסת, שכבר בדקה כשנשאה. ולא על הבנים. כדמוקי בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, דבחזקת אמן הן ואין צריך ליחסם על ידי עדים. מביא ראיה על הבנים. שהן בני אותה אשה. ואין צריך להביא ראיה על האשה שהיתה מיוחסת, לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן. מביא ראיה על האשה. שהיא מיוחסת. ועל הבנים. שמאותה אשה היו. גמרא. בכרוכין אחריה. נדבקין אצלה. מביא ראיה על האשה שנשא במדינת הים. על הגדולים. כלומר אם הביא ראיה על הגדולים שהם כרוכים אחר האם אין צריך להביא ראיה על הקטנים. באשה אחת. שאמר אשה נשאתי. אבל בשתי נשים. אמר שתי נשים נשאתי ומתה האחת ואלו בניה של זאת. מביא ראיה על האשה. שהיא מיוחסת. ועל הבנים. שהם בניה. על הגדולים ועל הקטנים. ואפילו כרוכין אחריה, שמא בניה של חברתה היו וגדלתן.
<h2>דף פ.</h2>
לא שנו. דסמכינן אכרוכין. אלא בקדשי הגבול. אם כהנים הם אוכלים בתרומה, משהביא ראיה על האשה שהיא כשרה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכים אחריה לומר בניה הם ואינם חללים. אבל ביוחסין. אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו. ור' יוחנן וכו'. אפילו ליוחסין סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמן. ואפילו לענין דיני נפשות לישרף וליסקל זה על (גב) זה כדלקמן. וכל שכן ליוחסין, להכשר כהונה. מלקין על החזקות. על דבר שאנו מחזיקין בו שהוא כן, ואפילו אין עדות בדבר. וסוקלין ושורפין. כדמפרש ואזיל. הוחזקה נדה וכו'. כלומר שראוה לובשת בגדי נדותה. בעלה לוקה עליה משום נדה. משום חזקה זו בלא ראיה אחרת. שהגדילו בתוך הבית. בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם, ואין אנו מכירין בהם בעדות גמורה. נסקלין זה על זה. אם בא הבן על האשה נסקל עליה משום בא על אמו והיא נסקלת עליו. ונשרפין וכו'. אם בא האיש על הבת, דבתו בשריפה. מורכב לה על כתפה. והגדילתו בחזקת שהוא בנה. וכתב הריטב"א ז"ל, וכ"ש לענין ירושה ושאר דברים דסגי בחזקה שהם בניו או אחיו ואין צריכים לראיה.
<h2>דף פ:</h2>
מתניתין. לא יתייחד אדם עם שתי נשים. מפני שדעתן קלה, ושתיהן נוחות להתפתות, ולא תירא זו מחברתה, שאף היא תעשה כמותה. ולפי טעם זה אפילו היו נשים הרבה לא יתיחד עמהם. ומשום סיפא דאשה אחת מתיחדת אפילו עם שני אנשים נקט הכי. עם שני אנשים. שהאחד בוש מחבירו.
גמרא. בן מתיחד וכו'. שבן מצוי עם האם. ואין אחר וכו'. כל העריות לאו דוקא, דהא שרי נמי להתיחד עם בתו ואחותו, כדאיתא לקמן [פ"א ע"ב]. גזרו על היחוד של הפנויה. כלומר באותה שעה שבא אמנון על תמר גזרו על היחוד אפילו דפנויה. ויחוד דגויה נמי, אע"ג דלא שכיח ודוד לא גזר עליו, באו שמאי והלל וגזרו. דאמרינן משמיה דרב פתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן משמונה עשר דבר הן, כלומר גזרו על פתן ושמנן משום יינן, כדי שלא יבא לשתות סתם יינן ועל יינן משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר, כלומר גזרו על ייחוד דבנותיהם משום חשש ע"ז. דליכא למימר דבנותיהן היינו בביאה. דאי דרך חתנות דאורייתא היא. ואי בזנות אפילו בצנעה בית דינו של חשמונאי גזרו. אלא ודאי בנותיהן דקאמרינן היינו ייחוד דבנותיהן. הכי מסקינן בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ח ע"א].
אלא בכשרים. משמע דהיינו סתם בני אדם שלא הוחזקו בפריצות. ואע"ג דבגמרא לקמן [פ"א ע"א] אמרינן דאהדר ליה שמואל לרב יהודה דכי אמרינן בכשרים שפיר דמי, לאו כגון אנן אלא כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו. מדת חסידות היתה שלא היה רוצה להחזיק עצמו בכשר. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ב מן הלכות אסורי ביאה [ה"ח], לא תתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה וכו', משמע דסבירא ליה דמדינא קאמר, ומשום דלא שכיחי כשרים כר' חנינא בר פפי לא חשש למתני היתר כשרים. ותמיהני א"כ למה כתב בסמוך לההיא דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים, שנראה שאין לה ענין אלא אם כן אשה אחת מותרת להתיחד עם סתם שני אנשים. עכ"ל הרנב"ר ז"ל. עשרה במטה. בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה. כשורא. שיש בו משוי לעשרה.
<h2>דף פא.</h2>
מלקין על היחוד. מכת מרדות. ואין אוסרין. אשת איש על בעלה מחמת ייחוד. אתה מוציא לעז. שיאמרו שזנתה. ולפיכך הלקוה. והאידנא ליכא מיתת [בית] דין למקטלינהו. זה לשון הריטב"א ז"ל. אשת איש שנתיחדה עם אדם ושהתה עמו כדי ביאה אין ב"ד אוסרין אותה לבעלה מפני כך, אע"פ שיש עדים בדבר כרישא דקתני מלקין, והתם לא סגיא בלא עדים. וטעמא דמילתא משום דלעולם אין ב"ד מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסירא ליה, דהודאתו עדיפא מעדים. אי נמי דאיכא עידי טומאה ממש או שראו כדרך המנאפים או כמכחול בשפופרת. אבל לא משום יחוד גרידא. ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים, ואפילו אין לה בנים, וכדאמרינן ביבמות פרק כיצד [כ"ד ע"ב], ובי דינא בעדים הוא דמפקי, כלומר בעידי טומאה. ואמרינן נמי בפרק בתרא דגיטין [פ"ט ע"א], אכלה בשוק גרגרה בשוק היניקה בשוק בכולן ר' מאיר אומר תצא א"ל ר' יוחנן בן נורי א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור, כלומר שלוה או מכר ולא משום אמתלאות גמורות, אף כאן דבר ברור, כלומר עידי טומאה דבלאו הכי לא הוי דבר ברור כדאמרינן נמי בפרק (האיש מקדש) [האומר (ס"ו ע"א)] הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. והא דתנן בכתובות [ע"ב ע"א] העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה, לאו דמפקי לה בי דינא מיניה בעל כרחיה, אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה. וכן נמי הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד [כ"ד ע"ב] רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה, היינו שאם רצה להוציא מוציאה בלא כתובה, לא שיוציאוה ממנו ב"ד בעל כרחו. וכן פירשו שם הגאונים ז"ל. ודין הוא, דהא קיימא לן [כתובות ט' ע"א] אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה, אבל בלא קנוי וסתירה אינה נאסרת. ואפילו במקנא לה על פי עצמו או במקנא לה על פי עד אחד ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו בפני עדים לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי ביאה אינה נאסרת על בעלה כדאיתא במסכת סוטה [ב' ע"א]. והרי אין לך דבר מכוער גדול מזה. והא דאמרינן בשלהי מסכת נדרים [צ"א ע"ב] ההוא נואף דעל לגבי ההיא אתתא אתא גברא סליק נואף יתיב אבבא הוו תחלי התם וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מנהון א"ל ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אתתא שריא אם איתא דעבדי איסורא ניחא ליה דליכול וימות, דאלמא אי לאו דאמר נואף הכי אסירא לבעלה. התם לאו דמפקי ליה בי דינא, אלא דאי בא לצאת ידי שמים ולבו נוקפו מפיק לה, כדאמרינן בפירקא דלעיל [ס"ו ע"א] אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. שכל שלבו מאמין על פי עצמו או אפי' על פי גוי שאסורה לו אשתו חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים. ואם הודה בדבר בב"ד מוציאין אותה ממנו. ואפילו באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו בחד ספק, כדאיתא בפ"ק דכתובות [ט' ע"א]. אלא דבכי האי גונא דליכא עידי יחוד ולא עידי דבר מכוער אלא שהוא אוסרה על עצמו חייב לפרוע לה כתובתה. שאם אי אתה אומר כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שתהא לה כתובה. נמצאת אומר כי שלשה דינים בדבר, דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו, וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, וב"ד גם כן מוציאין ממנו על פיו, וחייב לפרוע לה כתובתה, בעוברת על דת משה או בעידי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה. והוא דאיכא התראה, כדאיתא במסכת סוטה [כ"ה ע"א]. מיהו דוקא בעוברת על דת, אבל בדת יהודית או בעידי דבר מכוער אינה צריכה התראה. והא דאיבעיא לן התם בעוברת על דת ורצה הבעל לקיימה, אם מותר אם לאו, ולא איפשיטא התם. הא איפשיטא מאידך, דקיימא לן דבעל שמחל על קנויו קודם שנסתרה שהוא מחול. וכל שכן לעוברת על דת שאם רצה לקיים מקיים, ואין ב"ד מוציאין ממנו. וכן פירשו רבותי ז"ל. וכיון שקיימה לאחר שהיה יכול למיקבל בב"ד ולהוציאה ולא הוציאה, גלי אדעתיה דמחל, ותו לא מפסיד לה כתובתה. איכא עידי טומאה ממש, או עידי קנוי וסתירה שהוא כעידי טומאה, זה ב"ד מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה, ואפילו יש לה כמה בנים, ואינה צריכה התראה כלל. ועידי טומאה קיימא לן [מכות ז' ע"א] כשמואל, דאפילו לעונשין סגי משיראו כמנאפים, ולא בעינן כמכחול בשפופרת. מיהו כל היכא דאיכא עידי דבר מכוער, ורצה הבעל והוציאה, וכנסה נטען, ב"ד מוציאין ממנו בעל כרחו. דכל שהוציאה בעל מדינא אפילו מעצמו בענין שאסורה לנטען, אם כנסה נטען מוציאין ב"ד ממנו. ובהא חמיר נטען טפי מבעל, שאין מוציאין ממנו בעל כרחו. וטעמא דמילתא משום דדבר מכוער הוי כקלא דלא פסיק דאיתחזק בב"ד, דקיימא לן בשלהי גיטין [פ"ט ע"ב] דאי הוי קלא מקמי נישואין חיישינן ליה, ואי קלא בתר נישואין לא חיישינן ליה. הילכך לגבי בעל הוי ליה קלא (נמי) דבתר נישואין. ולגבי נטען הוי קלא דמקמי נישואין. ומשום הכי מפקינן לה מיניה, דאלומי אלמיה לקלא. אבל בעל שגירש, אע"פ שאסור לו להחזיר, כיון דמשום נטען אפקה [אם החזיר] אין מוציאין אותה ממנו, דקים ליה בקלא דליתיה, וכדאיתא התם [גיטין שם]. וכן קבלתי שיטה זו מפי רבינו נ"ר. וכן דעת גדולי רבותינו ז"ל. והנה אמת הנה נכון. ע"כ.
על לא טובה השמועה. מי שיצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו, דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני, לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה. וגרסינן בגמרא, מר זוטרא מותיב אפסירא על כתפיה ומקרי ליה אל בני, כלומר קורא לפניו אל בני להודיע שעל לאו זה הוא לוקה. אפסירא, קבישטרי בלעז. אבל יחוד דאשת איש אין מלקין משום לעז ואפילו בהכרזה להודיע שאינו לוקה אלא משום יחוד לבד, משום דדילמא איכא דשמע במלקות ולא שמע בהכרזה ואתה מוציא לעז על בניה שיש לה עכשו או שיהו לה לאחר מכן.
בעלה בעיר אין חוששין משום יחוד. להלקות, דמסתפי מבעל השתא אתי. ומיהו אי גייסא ביה חוששין כדאמרינן בגמרא דשושבינא משום דגייסא בה חוששין.
אנשים מבחוץ. בבית החיצון. אין חוששין משום יחוד. לפי שהחיצונים אין להם דרך לפנים, ואיך יתיחד אחד עם הנשים. אבל הפנימיים יש להם דרך לחוץ, הילכך אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתיחד עם הנשים. ובמתניתא תני איפכא דאנשים מבחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד לפנים ולא ירגישו בו חביריו. אבל אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס בפנים, דלא איכפת לן, דאשה מתיחדת עם שני אנשים. ואם אחד מהם יוצא לחוץ לבית הנשים אין זה יחוד, דמסתפי שמא יצא אחד מחביריו אחריו, שהרי דרך הפנימיים על הראשונים.
<h2>דף פא:</h2>
מתניתין. עם אמו ועם בתו. כדאמרינן לעיל לומר לך בן מתיחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו. וישן עמהם. הבן עם אמו. ובעודו קטן קאמר דיישן עמה בקירוב בשר, כדמפרש ואזיל. גמרא. עם אחותו. לפרקים, אבל אינו דר תמיד בייחוד אצלה בבית. ודר עם אמו וכו'. דלא תקיף יצריה עלייהו, דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה (לא) דלא מגרי בקריבתא מכי כחלינהו לעיניה, כדאמרינן בפרק חלק [סנהדרין ס"ד ע"א]. וכל שכן שמותר להתיחד עם בהמה. ומה שמצינו בגמרא אמוראי טובא שהיו מקפידין להתיחד אפילו עם בהמה, מדת חסידות היו נוהגין. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות אסורי ביאה [ה"ב]. שתי יבמות. נשי שני אחים, ששונאות זו את זו כשתי צרות, שדואגות שמא תפול ליבום בפני בעלה ותעשה לה צרה. וכן כל האחרות דאמרינן הכא ששונאות זו את זו, וטעמא ביבמות [קי"ז ע"א]. טעם ביאה. כלומר יודעת מה היא ביאה, שתדע לספר דברים בשוק. ואינה מוסרת עצמה לביאה. מתוך קוטנה עדיין לא לבשה יצר הרע. הילכך אין כאן משום דעת קלה. ושוב לא תהא נוחה להתפתות.
וזה וזה. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, בתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין שבדדים, דהיינו בוחל כדתנן במסכת נדה [מ"ז ע"א] בוחל אלו ימי הנעורים. אלא דללישנא קמא אי אתיא שתי שערות מתשע שנים ולמעלה הוי סימן גמור, וללישנא בתרא הוי שומא עד שתים עשרה שנה ויום אחד. לא שנו. בספרים שלנו כתוב לא שנו אלא שאינה בושה. וכן הרמב"ם ז"ל בפרק (כ"ב) [כ"א] מהלכות איסורי ביאה [ה"ז].
<h2>דף פב.</h2>
מתניתין. רווק. פנוי בלא אשה. סופרים. מלמדי תינוקות. כלומר לא ירגיל רווק עצמו להיות מן מלמדי תינוקות. ובגמרא מפרש טעמא. וכן אשה לא תרגיל עצמה להיות מן המלמדי תינוקות. שאין עמו אשה. אע"פ שיש לו אשה, כיון שאינה שרויה אצלו. לא ירעה. שלא יתאוה לה. ולא ישנו וכו'. שלא יבאו לידי משכב זכור. וחכמים מתירים. שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה. שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנותו נעשית לנשים, ונשים צריכות לו. לא יתיחד עם הנשים. ואפילו עם הרבה נשים, לפי שלבו גס בהן וכולן מחפות עליו. ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן, אבל בשלש או בארבע שפיר דמי. כך פירש רש"י ז"ל. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה [ה"ח], אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתיחד עמהן. אומנות בין הנשים. אומנות שהיא נוהגת עם הנשים. קדר. בעל קדרות. כל אלו אומנות ליסטות, שכשהולכים בדרכים הם נכנסים ולוקטים עצים מן הכרמים ופירות, ועוד שנשכרים לבני אדם ומעבירים על תנאיהם, ורועה בהמות שלו מעבירן בשדה אחר. חנוני. מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטים.
גמרא. אמהתא וכו'. אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלם להביא את בניהם אל בית הספר. מחטא דתלמייותא. ברושדיר בלעז, העשוי תלמים, שורות כתלמי המחרישה.
<h2>דף פב:</h2>
כל אומניות וכו'. אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להן בשעתן. אבל תורה מתן שכרה בא מאיליו לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשו אוכל מן הקודמות, שנאמר עוד ינובון בשיבה. ינובון יצמחון צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו.
